כבר יומיים אני מתחבטת עם עצמי אם לכתוב על זה או לא לכתוב על זה.
אני יודעת שאני אקבל מלא ביקורות, קיטונות של שוב את יוצאת נגד הבנות, שוב את לא מבינה כלום מהחיים שלך, אין לך רגשות (פולניה, למה כבר אפשר לצפות?). ל-N ול-ש יהיה שוב במה לאכול אותי, ובמעידה הראשונה שלי זה יוטח בפני אם זה קשור או לא קשור, אבל לא נורא שיהיה לכן בתאבון. אבל לא יכולה להמשיך וחייבת להוציא את זה החוצה בעקבות השרשור בבנים על הבנות.
דובר שם על שתי בנות, בגירות (אחרי שלושים אם הבנתי נכון), חברות טובות, אחת עם נטיה קטנה לבסד"מ והשניה עם נטיה גדולה לבדס"מ הרוצה לרצות את הדום שלה עם ניסיון של שנים ומוביל בתחומו (נשמע כמו הצעת עבודה לתפקיד שיווקי מעניין).
ביקש מהן או אפילו דרש מהן סשן משותף עם מוטיבים לסביים מובילים. כמה שהן לא דיברו בינהן הן לא ממש היו סגורות על כך שהן רוצות את זה. אחת אפילו לא רצתה יותר מהשניה, והשניה רצתה כי הוא רצה.
ואני שואלת קיבינימט עד מתי יגיעו למצבים האלו? כולם התקיפו את הדום המוביל בתחומו ובנסיונו לאן הוא נעלם? נכון, יש לו יד ורגל בעניין. אבל בנות יקירות, לאן הלך השכל שלכן לטייל? אתן רואות שאתן מדברות בינכן, ואתן לא מגיעות לשום הסכמה כל שהיא בנושא של איך ומה ובכלל למה אנחנו צריכות לעשות את הסשן הזה כשאנחנו בכלל בלי נטיה לסבית כלשהיא?
גם אני עמדתי לא פעם במצב שרציתי מישהו, אבל ידעתי שברגע שאני אעשה צעד אחד לכיוון שלו אני מפילה את עצמי. ואני אפול נפשית חזק, אז עצרתי את עצמי, ותאמינו לי לא הייתי ממש בגירה כמו הבנות בסך הכל שנתיים שלוש מעל העשרים. רק יצאתי לעולם הגדול, פעם אחת זה היה מישהו בן 35, שנורא רציתי אבל זה היה מוגזם מידי, ופחדתי לתת לעצמי להסתחרר איתו. ופעם אחרת זה היה שותף לדירה במשך שנה, שלא יכולתי לדעת שאני אהיה עוד אחת משובל הבנות שילכו ויבואו כשרק יתחשק לו.
כשהייתי לפני סשן ראשון עם מי שהיתה גבירתי, דיברנו הרבה בטלפון. לכל אחת מאיתנו היו ציפיות, באנו לסשן כשאנחנו יודעות שזה יקרה. לכל אחת מאיתנו זאת היתה הפעם הראשונה להיות עם אשה. לא ממש ידעתי מה עושים ואיך והיא הרגיעה אותי במשפט "שאשה יודעת מה טוב לאשה". אבל הגענו לסשן בידיעה ובהשלמה שזה יהיה. גם אחרי שנגמרה לה מערכת היחסים שלנו של גבירה ושפחה, נשארנו עדיין חברות. אבל כל זה היה מתוך השלמה ורצון של כל הצדדים לממש את זה ולא מתוך הכרח.
מישהו יכול להסביר לי פעם אחת ולתמיד מה הבעיה בלהגיד לא? מילה של שתי אותיות, והברה אחת. משהו שלא נמשכים אליו, לפעמים אפילו נראה ונשמע מגעיל, משהו שאולי אפילו יעשה רע על הנשמה, למה צריך להסכים ולבצע את זה? נכון שהדום מנייאק ורצה להשביע איזה פנטזיה שלו, אבל לאן התפלק לכן השכל?
לפני 17 שנים. 27 במאי 2007 בשעה 21:50
