"אתה יכולת להגיע לשם'', היא אומרת לי בעודנו יושבים ומסתכלים על גבר שמתנודד מצד לצד בעודו מנסה להגיע לשירותים. בהערכה גסה הוא שקל 200-210 ק''ג. כל צעד שלו מלווה במאמץ אדיר ובהשתנקות לאוויר. אני מפנה את מבטי אליה, מסתכל עליה ואני רואה שהיא כבר מסתכלת עלי, מבטה בוחן אך תווי פניה לא מרמזים לי דבר. איני יודע מה עובר בראשה כעת. היא חידה שלמה, תמיד הייתה ותמיד תהיה. כשהיא מסתכלת עלי ככה אני מרגיש שגופי נסדק מכף רגל ועד ראש, היא עוברת על כל סדק ועל כל שבר עם זכוכית מגדלת, לומדת אותי מבחוץ לבפנים.
אני אומר לה בתגובה ''אני יודע, אני יודע שיכלתי להגיע לשם. מצד שני יש לי מוח כל כך חריף שיכלתי להיות עם 4 תארים עכשיו. יש לי גוף עם פוטנציאל להיות באדיבילדר. אני מצליח להרים משקלים שאנשים שמתאמנים שנים לא מצליחים להרים. יש לי כל כך הרבה פוטנציאל שאני לא מממש...''.
''אבל תראה איך אתה משפר את החיים שלך, תראה איפה היית ואיפה אתה היום'', היא אומרת לי בטון אמהי שאין כמותו.
''כן, אבל לא משנה כמה אני משפר את החיים שלי, כמה קשה אני אעבוד בשביל שיהיה לי טוב, אני אף פעם לא שמח. אני כל הזמן מרגיש לחץ, חרדה, סטרס, פניקה, תסכול, מועקה'', אני מחזיר בתגובה והגוש שיש לי בגרון תכף פוצח במונולוג משלו מיד אחרי.
והיא אומרת לי ''אולי כי אתה רוצה יותר למות מאשר לחיות...''
אותם שברים וסדקים הפכו לתהומות שהפרידו את גופי למיליון רסיסים, האוויר נעצר בראותיי, עיניי התקבעו על שמי הלילה השחורים וצווארי הפך לפסל, אחוז בקפאון שמונע ממני להישיר אליה מבט. ניסיתי לדבר, ניסיתי לעצור את הדמעות, ניסיתי לנשום, ניסיתי להראות שהחרב שהיא נעצה לי בלב באותו רגע וסובבה לא באמת מפריעה לי.
לאחר זמן שהרגיש כמו שנים של נסיונות הצלחתי להסתכל לה בעיניים, מבטה לא היה בוחן אלא היה מלא בחמלה ובהבנה, היא אמרה לי עם העיניים שלה שהיא חשה את כאבי. היא הניחה עלי את ידיה ועטפה אותי בחיבוק הכי אוהב שהרגשתי מימיי, כאילו היא מרגישה את כאבי ומוכנה לחלוק אותו איתי.
לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך.