התעוררתי הפוכה כולי ומעוכה. נשארו שעתיים. בטוח לא אספיק. טיול קטן בקניון, כמה דיבורים עם חברות לעבודה, קצת נישנושים ומקלחת. 2 דקות לפגישה.
הכשלון כבר ברור. מאחרת כרונית שכמוני. רצתי, התנשפתי. מצלצלת בדלת, נבוכה. איחור של 5 דקות. הוא הכניס אותי, צעדתי אחריו לסלון ונחתתי על הספה לצידו, פוחדת להסתכל לו בעיניים.
"מה יהיה?" הוא שואל.
"לא יודעת". כמה שניות של מבוכה והוא מושך אותי אליו לחיבוק. התמסרתי לחיבוק בהכרת תודה. ראשי על חזהו, שומעת את הלמות ליבו. עצמתי עיניים, נשמתי.
כל כך רציתי להגיע בזמן, אך פישלתי.
"הפעם לא אעניש אותך, אך הפגישה שלנו תתקצר, כך תלמדי שלזמן שלי יש ערך".
אם זה לא עונש, מהו עונש? פחות זמן איתו זה הכי גרוע שיש.
דקות ארוכות חלפו, ניסיתי לקום מחיבוקו, אך חשתי את ידיו אוחזות בי חזק, אינן מרפות. חשתי הקלה. אני יכולה להישאר שם, מוגנת, עטופה, רצויה.
"לכי לחדר, התפשטי, כנסי למיטה".
נכנסתי, חיכיתי לו עירומה. מתביישת, רטובה, מצפה. הוא הצטרף אלי, עירום. התחבקנו והתנשקנו. רציתי לנשק את כולו, ללטף. תמיד היה לו מקום בתוך הלב שלי. מקום שחיכה כל הזמן, מנמיך את הראש, מחכה בשקט, לא באמת מאמין שיקרה הוויב הזה.
התחלתי להרגיש, אני שונאת להרגיש. לרגע נהייתי עצובה. הטוב מפחיד אותי. אני רוצה ממנו עוד ועוד. הוא ממכר.
רוצה להסתשן איתו בלי להרגיש דבר, פרט לתשוקה, יצריות, רטיבות.
אני חשה שיכורה. אני אבודה בתוך הבית שלו, שנדמה לי כמו ענן מרחף והוא כמו חלום.
אני על הבטן, ידו נוחתת על ישבני, מכאיבה, מרגשת. אני חשה אסירת תודה על הכאב הזה. אני רוצה לכאוב. הכאב הופך אותי ליותר חייתית ופחות רגישה. כי רגש הוא מסוכן, הוא מכאיב יותר מכל סשן.
"התלבשי, זהו העונש על האיחור, הגיע הזמן ללכת".
קמתי ללכת. הוא מנשק ומחבק ואוהב. אני לא מפוקסת. אני רוצה לשכוח הכל ולהיות רק שלו: שפחה, קטנה, צייתנית, ממושמעת, אבודה בעולם שלו, ילדה טובה.
אני רוצה לחיות על אי, אני רוצה להיות תמימה.
אני רוצה לא לרצות, שרצונו יהיה רצוני ואני אנשום.