אדוני הסכים שאבוא. אני בדרך אליו. מצפה, מתרגשת, משתוקקת.
מחליפה בגדים תוך כדי נהיגה.
מורידה הכל ומשאירה לגופי רק בייבידול שקוף ומתחתיו חוטיני קטן.
אני באה אליו היום כמו זונה, הזונה שאני, הזונה שלו.
רצה, ממהרת, עולה במעלית.
דופקת בדלת.
הוא פותח, איני מרימה מבט.
המוזיקה מתנגנת, קצבית.
"התפשטי" הוא פוקד.
אני מורידה במהירות את הבגדים, משאירה הכל בערימה על יד הדלת.
צועדת לסלון, עירומה לחלוטין.
הוא מוריד אותי לרצפה, על הברכיים.
"ענדי לצווארך את הקולר".
אני מסתבכת ולבסוף מצליחה, קולר שחור גדול.
הוא מכופף אותי, ראשי וחזי על הספה, ישבני חשוף מולו.
הוא מצליף, הוא מכאיב, הוא רואה אותי סוף סוף.
"מתחרטת שבאת?"
"לא אדוני".
"הורידי מעלי את החגורה".
אני לרגליו, מורידה ממותניו את החגורה. אני מגישה לו אותה, יודעת לאיזו מטרה, אך חסרת אונים ושלו.
הוא כמו ארי בסוגר, אלים, אגרסיבי, שותק, החלטי, תקיף.
הוא אוזק אותי באזיקים, מציב אותי שוב בתנוחה הנוחה לו.
הוא מכאיב, הוא מכאיב, הוא מכאיב.
"עדיין לא מתחרטת?"
"לא אדוני, בכלל לא, הכי לא".
הוא עוצר, מרחם, חומל.
יכולתי להמשיך כך שעות, לספוג עוד ועוד עבורו.
הוא חודר לתוכי, ממלא אותי, מרשה לי לחוש אותו מעט.
"קומי, נגמר לך הזמן".
אני ממהרת לדלת, מתלבשת.
כך הבטחתי.
בדלת, מביטה בפניו בפעם הראשונה הערב, מנסה לנצור אותן בתוכי.
רק שאראה אותו שוב.
