מתחילה

רואה אותו לעיתים חולף על פניי.

גופו הרזה, הליכתו הצנועה, שיערו השחור, פניו הטובות. 

לפעמים אינו רואה אותי.

לפעמים רואה, מביט עלי במבט נבון, עיניו החכמות צוחקות מבעד למשקפיים.

כשהוא לידי, נשכחים התיכנונים. אני יושבת לידו, שותקת. לפעמים אומרת מילה או שתיים, שידע שאני פה בגללו.

הם לא יודעים, זה הסוד שלנו.

לעיתים הוא שואל לשלומי, מתעניין, זוכר שאני שלו. אני עונה לו בשקט, תשובה לקונית, מנומסת, אינה קשורה בדבר וחצי דבר למתחולל בתוכי. 

אנחנו מנומסים, כמו לא היו בינינו חילופי דברים מעולם. כאילו לא חשפתי בפניו את סודותיי הכמוסים, הפנטזיות, הכאבים, הפחדים והחלומות. 

כאילו מעולם לא הייתי במיטתו עירומה, כאילו גופינו לא היו משורגים זה בזו, כאילו לא היינו חשופים, פשוטים, אמיתיים.

רואה אותו לעיתים חולף על פניי.

לעיתים מחפשת אותו בעצמי, רק לדעת היכן הוא, להעיף מבט, להרגיש שהוא קרוב.

מתגעגעת.