סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הבלוג שלי - ברוק

לפני יום. 21 בנובמבר 2024 בשעה 10:50

רציתי לכתוב כאן כל יום

על הזיקה לכאב ולהשפלה

והיה קצת רצף יפה

אבל מהר זה הרגיש כמו מטלה

 

התחום הזה אולי חשוב לי

אבל זאת לא עבודה

זה ריפוי של הנפש

כתיבה למען פריקה

 

אין מטרה להתפרסם

ולהיות פופולרי באתר

לא להכיר אנשים חדשים

גם לא לזכות באהדה, אז מה נשאר?

 

אני כותב פה כי מצאתי...

מקום לכתוב על הנושא

ולמרות שיש לי תיקיה על המחשב לזה

מול קהל אני לא מנוסה

 

אני לומד להתגבר

על הפחד שלי להתבטא

בנושא אולי הכי חשוב לי

שהוא גם הכי בוטה

 

כנשלט קלאסי...

הפה רגיל להישאר סגור

ביום-יום אני קולני מאוד

ממש ההפך הגמור

 

אני איש מכירות ויש לי להקת רוק

שבה אני הסולן

אבל בחדרי חדרים

אני כמהה להיות ביישן

 

יש לי הרבה חברים

שאוהבים ומכבדים אותי

הרבה הרגלים טובים וגם רעים

אני עולם ומלואו שחי את החיים שלי

 

אבל זה האני, זה האגו

זאת לא בהכרח הנשמה

ולבד, אני נשלט

או לפחות כותב על זה משום מה

 

האינסטינקט הוא להפריד את זה

להשאיר את הקהל הרחב לא מודעים

אבל לפעמים כשאני חושב על זה,

אולי לי ולעצמי יש אינטרסים מנוגדים?

לפני 6 ימים. 15 בנובמבר 2024 בשעה 16:45

איזה צד בי נהנה מזה?

מאיפה זה התחיל?

כבר תהיתי אם זאת פאזה

שעוברת עם הגיל

 

אך כשתהיתי הייתי ילד

זה היה כל כך מזמן

אך האם זה באמת קבוע,

או רק כשאני חרמן?

 

האם זה חודר למחשבות שלי

כמטאפורה לחיים

האם מתנהג כעבד

כשאני חי את הימים?

 

אני לא רוצה להיות מושפל

ע"י אנשים זרים

גם אם זו אישה מושכת

וגם אם אלה גברים

 

אבל גיליתי, במסע שלי

כשקם וצריך לעבוד

או לאמן את יכולותיי,

לתת מעצמי עוד ועוד,

 

שמול עצמי אני יודע

כמה זה כיף לסבול

עם חיוך שובב על הפנים

בסוד, נהנה קצת מהכל

 

זה כלי מאוד חשוב לי, מסתבר

אורך רוח, אבל לא באמת

זה הספייס שהיה לי שם לעזר

את כל הסיטואציות מקשט

 

ומול אנשים זרים שוב,

לא רוצה להיות מושפל

אבל התגובות שלי שקולות ולא יוצא מדעתי

כמו שאצל הרבה זה מקובל

 

כי השפלה היא לא זרה לי

ולא בקטע רע

זה מגרש הבית המוכר והאהוב

וכשנחשף לו מלית ברירה,

 

שומר על עשתונותיי

מקבל את זה לבפנים

שותק כשצריך, עונה כשצריך

וממשיך עם החיים

 

אז כשכותב את זה, אני תוהה

האם השפלה עשתה אותי אדם יותר טוב?

האם זה אמור להיות בריא לי,

או שזה רק אמור לכאוב?

 

פחדתי להיות שלם עם זה

כי זה כל כך לא מקובל

עוד יחשבו שאני משוגע

אבל בזכות זה, הכל יותר קל

 

אז השפלה, אני מודה לך

כאב, אותך אוהב

תחושת הצניעות מנצחת

בזכותכן, אני אדם שליו.

לפני שבוע. 13 בנובמבר 2024 בשעה 21:43

באתי אליה.
הכנתי לה קפה והיא נתנה לי לשבת לידה על הספה בזמן שהיא שותה אותו.
היא דיברה איתי על כל מיני דברים והקשבתי לה, בזמן ששלחה אלי את הרגליים וציפתה ממני לעסות אותן ולנשק.
אני ממלא את התפקיד שלי, להיות לשירותה מתי שהיא רוצה כמה שהיא רוצה.
אני מתעלם מהרצונות שלי, למרות שמקווה שהיא תחליט שמתחשק לה לעשות איתי כל מיני דברים שעולים לי לראש.
אני מקבל את הרצונות שלה בכל כולי.
ואחרי זמן מה היא רצתה שאני ארד לה, והתרגשתי.

היא אף פעם לא נגעה בי אלא אם זה כדי להכאיב.
באיזור האיבר שלי היא לא נוגעת בכלל, בתור עיקרון.
יוצא לנו גם לעשות סקס, כשאנחנו עושים את זה הפואנטה היא הסיפוק שלה בלבד, והיא לא מרשה שאגמור בכלל בבית שלה.
בכל פעם אני צריך לחכות עם זה למתי שאגיע הביתה, וזאת נהיגה בין עירונית.

עם כל מה שנאמר, קיוויתי מאוד לסקס בהמשך, בזמן שירדתי לה עכשיו, מכל הלב.
מה שהיה מול הפרצוף שלי היה מפתה מאוד. זה קרא לי.

אני הייתי על הברכיים והיא ישבה בכיף על הספה, מתכתבת בטלפון, עם טלוויזיה ברקע.
שמעתי מאחורי את הפרקים נגמרים ומתחילים.
ניסיתי שלא לחשוב על זה, לא להתערב בעולם שלה. התפקיד שלי הוא רק לרדת לה.

אחרי המון זמן (בערך שלושה פרקים, כנראה שעה) חשבתי אם כדאי לי לפנות אליה או לא.
לא ידעתי אם זה ממקומי.
מאוד רציתי הזדמנות להיכנס. זה מאוד מפתה. ניסיתי שלא לחשוב על זה אבל אני עמוק בתוך זה.
אני מנצל את החשקים ומוציא אותם על זה, עם הלשון שלי - להביע בפני מה שמולי את הרצון והנכונות שלי לענג אותו.
בשיא התשוקה, לחשתי: "X" (לא אגיד את השם שלה)

היא לא ענתה.
"X!"
היא אמרה "מה?"
אמרתי בלחש: "את תרצי שנעשה עוד דברים או שאת מעדיפה רק את זה?"

היא אמרה: "אני חושבת שהיום אסתפק רק בזה".
הלב שלי דפק, כמעט התבאסתי, אבל אני רוצה למלא את תפקידי.
אמרתי: "אפשר לסיים? או שתרצי שאמשיך?"
היא אמרה: "תמשיך".

אני מסתכל על זה מולי, ומלקק, מנשק ומוצץ את זה בכל כולי, בידיעה שלא רוצה את הזין שלי.
צופה בזה מתענג ממני, וקשה לי מאוד להתעלם מזה שאני מרגיש לא מסופק.

.

היא התנהגה בצורה הזאת כי היא ידעה שסירוב זאת פנטזיה שלי.
תמיד רציתי לנסות את זה. ולמרות שפעם לפני זה כשנפגשנו אמרתי במפורש "מה אם אני רק ארד לך ולא תתני לי לעשות משהו מעבר",
משום מה לא ציפיתי לזה, ובודאות לא שלטתי בזה, וזה היה מלווה בכאב.
ומה שמצחיק בפטיש הזה, זה שאני מאוד מקווה שהיא לא תסרב לי, אבל... אני מאוד מקווה שהיא כן תסרב לי.

והחל מהסשן הזה אני יודע שזה אמיתי... כמו הכאבים בלשון שחוויתי ביום שלמחרת.

לפני שבוע. 12 בנובמבר 2024 בשעה 23:52

רגיל לעשות את זה בחדרי חדרים
והנה קהילה בה כולם מאוד פתוחים
לא פתחתי את זה כל החיים
ואני סקרן מאוד להשלים את הפערים

 

מי ידע שיש דבר כזה בישראל?
לא הייתי מודע שזה כל כך מתקבל
נושא כל כך פרטי תמיד היה כל כך ציבורי?
ועוד חשבתי שהמוזר היחיד זה אני

 

כל החיים זה היה גדול בשבילי
עוד לפני שהתפתחה המיניות
הייתי רוצה שיכירו את זה בי
אבל לדבר על זה? העדפתי למות

 

אז הכרתי רק באופן 'ונילי'
לא יאמן שvanilla משומש גם בעברית
ואחרי שנבנה האמון והקשר
הפכתי כל זוגיות תמימה לאכזרית

 

חלק התחברו וחלק פחות
חלק נהנו רק מלתת לי מכות
ללמד את זה מא' עד ת' זה כן כיף לי
אבל מה, זה הניסיון היחיד שיש לי?!

 

זה פשוט מרגיש כל כך אישי
כל כך נשמע לא במקום
לדבר לפרטי פרטים על מיניות
ולהיפגש לראשונה באותו היום

 

אני מת על זה, אוהב את זה, גם דברים די מוזרים
אבל זה מגעיל לדבר על זה, אוהב שהדברים פשוט קורים
את האמת שאני אפילו לא אוהב להתחיל עם בנות
נשמע מצחיק, אבל זה מלווה בהמון אי הבנות

 

עד עכשיו נקשרתי רק באופן טבעי
אבל מה כבר הסיכוי שזה יהיה בדסמי?
זה תמיד בסדר, אבל לא בדיוק
כנראה מסרב להפנים שזה שוק

 

אז לשווק את עצמי? לדבר ככה על כל הנושאים?
לנסות להגיע לכמה שיותר אנשים?
אני עדיין מרגיש שזה טהור ותמים
אישי, יפה, פרטי, קסום ומדהים

 

אבל זה הנושא, זאת הפלטפורמה
וזה האתר שחורג מהנורמה
אז מה אני מחפש? להגדיר אני לא מצליח
אבל זה הולך להיות משהו מיוחד, אני מבטיח.

לפני שבוע. 12 בנובמבר 2024 בשעה 13:11

אחרי שאני רשום לכאן מעל שנה
החלטתי לכתוב כאן בפעם הראשונה
למה לקח לי עד עכשיו, אני תוהה
ולמה בחרתי דווקא ככה לכתוב את זה?

זה שיר ולא הצהרה ישר ולעניין
בעיקר מהסיבה שאני ביישן
אבל רק בקשור למיניות ואם זה לא מובן
אז חשוב לציין שאני די שמרן

אני לא אדם דתי ואני לא בתול
ולפעמים אני קצת סוטה... מהמסלול
ראש מאוד פתוח ומאוד מיני
ופוחד שידעו שזה מי שאני

מאוד אוהב את החיים אבל משהו חסר
הולך על דברים עד הסוף אך על זה אני מוותר
כדי לאהוב באמת ובתמים את העשייה
ולהרגיש שלם, המצאתי את ההפרדה

דוחק את הכל לקצה של הראש
וברוב הזמן, אותו הד-ספייס נדוש
"התפתחות אישית" ו"המטרה מקדשת..."
"משמעת עצמית" במקום משמעת לשולטת

בכל לילה כותב לעצמי סיפורים
שמציגים בין היתר פטישים קשים
את חלקם מדמיין, בחלקם נזכר
כי את רוב מה שאני מפנטז עליו - דווקא ניסיתי בעבר

אני בן 27, אני לא יודע איך בהגדרות משנים (או שכבר רואים?)
ואני נכנס ליחסים פעם בכמה שנים
ב100% מהמקרים היינו קודם חברים טובים
אולי זוהי הדרך שביישנים מכירים

אבל זאת לא דרך שתמיד מספקת אותי
ומצד אחד אוהב להיות אדם לעצמי
אבל מצד שני יש חלק באופי שלי
שמבקש מענה ואני נותן לו שלילי

לפעמים רוצה לתת נתח מעצמי
לתת למישהי להשתיק אותי
אבל משום מה פוחד ש*באמת* יכירו אותי
ובגלל זה לרוב אני הולך לדרכי

בחוץ גבר גבר, בפנים חסר אונים
קצת מתבייש מזה שאנשים קוראים
לגבי שאר הנושאים אני רגיל לצעוק את הכל לעולם
אבל פוחד מהחלק *הזה* בי שמרגיש לא מושלם

הייתי רוצה לסיים בנימה אופטימית
כיף להיות אנונימי ולהיפתח פסיבית
וזה כיוון מחשבה שהיה כל כך מוזנח אצלי
מעכשיו, אביא לידי ביטוי גם את העולם שלי.

תודה לקוראים