אתה קורא. קודם כל אתה קורא. לא את הכל, כי אתה עדיין לא מרגיש שאתה יכול להתחייב ואתה גם לא רוצה להיתפס כסטוקר מקריפ. אתה גם קמצן נורא בלייקים, כאילו שאתה אוגר את הלבבות הקטנים האלה ומישהו שם לב אם תתן אחד או מאה תשעים וחמש. אבל אתה יודע וזה גם משהו. ואולי המשהו.
אז אתה קורא. קודם את הפרופיל. ואז את הפוסט האחרון ואתה חושב עליו ובזמן שאתה חושב עליו אתה הולך אחורה, בארכיון (איזה דימוי זה - לשוטט בארכיון של מישהו אחר), בוחר כותרת שנראית לך מעניינת ומוצא שם יופי. אולי אתה אפילו מגיב.
ואז אתה חוזר להווה וקורא שוב, הפעם בעיון. וזה עושה לך לחשוב. ואתה מחייך כשזה עושה לך לכתוב. ואתה תוהה איך זה יהיה לערוך אחרי כל כך הרבה זמן. אבל העניין הוא לא לעשות את הדבר אלא לרצות לעשות את הדבר. לרצות לעשות את הדבר.
השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל
הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב
או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל
זה קורה במעשים שלהם
