הרופא הדפיס לי דף ושלח אותי לדרכי. אני שואל את עצמי איך הוא תופס את עצמו. האם הוא חושב על עצמו כמו טכנאי סלולרי - רק של בני אדם? האם התפקיד שלו הוא לתקן משהו מקולקל? בהמון מובנים הוא ממש לא - הוא נסמך על כך שאני אעשה את מה שהוא אומר לי כדי שאוכל לתקן את מה שמקולקל בי. ויכולים להתקלקל כל כך הרבה דברים.
מרפאות ובתי חולים הם המקומות שבהם פוגשים ייאוש ושיעמום במידה שווה, ולעתים יש גם חסד. אבל איזה חסד יש בחיים של אישה מבוגרת בכסא גלגלים שראשה שמוט על הצד, לשונה משתרבבת, והיא זקוקה למישהו שידחוף אותה וינקה אותה ויחתל אותה וייקח אותה לרופא שיודע שאי אפשר לתקן אותה יותר, רק לשמר אותה במצבה הנוכחי. ומה עובר לה בראש?
זה היה יום נעים יחסית בתל אביב, אבל לא יכולת לשאת אותו מרוב העייפות והמחשבות וחוסר שביעות הרצון הכללי ששולט בחיי, מעין תחושה של המתנה לדבר הבא, מה שהוא לא יהיה. אני חושב המון על ההתחלה של Gegen die Wand של פאטי אקין, ועל הנסיעה שלו אל תוך הקיר ואני תוהה כמה פעמים עשיתי משהו כזה - לא באופן מילולי (כמו בשם של הסרט, בעצם), אבל פשוט הלכתי עם הראש בקיר. אני נזכר בסיטואציות - חלקן בין אישיות, חלק ביני לבין עצמי, חלקן קורה ממש בתקופה הנוראית הנוכחית, ואני חושב כמה מוזר זה שאני מאמין שיסתדר בסוף, למרות הכל.
השאלה היא מה יותר חזק - הראש או הקיר?
(אני כל כך נזהר כשאני כותב פה, ולא ברור לי למה. שאריות של פרטיות שאין לי שום סיבה לשמור עליה חוץ מהרגל)