הדבר המדהים בכתיבה הוא שכל מה שצריך זה זיק קטן של אש כדי להחזיר אותך לתלם ולהוציא מעצמך את הדבר שכנראה היה שם כל הזמן והחליד. הזיק הזה קרה לפני יומיים ועכשיו בא לי להשחית מילים (כן, גם לערוך אותן, אבל נראה אם ייפול איזה טקסט שאוכל לשחק וללוש איתו), על כל דבר ועל שום דבר ועלי.
אני עובד מאוד קשה על ההבנה שהדברים לא קורים לי, אלא פשוט קורים. האוטובוס לא החליט לאחר לי, השמן הרותח לא החליט לעוף עלי, הזקנה מהסופר לא החליטה לדבר איתי. דווקא לי, דווקא עלי, דווקא איתי. הדברים האלה פשוט קורים ואני, מסיבות כאלה ואחרות, נמצא שם. זה הצד השני של ההבנה שלמרות כל מה שאני אנסה לעשות, לא תמיד תהיה לי שליטה על הכל. (במאמר מוסגר - כל כך נדוש לכתוב על שליטה בכלוב - ועם זאת, הנה, אני עושה את זה בצורה שבטח 🏀אף פעם לא נעשתה🏀). ואם אין לי שליטה על הכל, אז אולי אני לא אחראי או אשם בכל דבר? אולי דברים, כאמור, פשוט קורים.
זה משנה את מערכת היחסים שלי עם העולם, ועם מערכות מיסוך המציאות שאני נוטה להשתמש בהן - אני לא חייב ג׳וינט כפיצוי על זה שהיה פקק נוראי באיילון ונאלצתי להתאפק במשך 25 דקות יותר ממה שרציתי.
אבל למה אני כותב על זה? כי קרה דבר שגרם לי להבין איך זה התחיל. איך השגעון הזה, שהוטמע לתוכי כבר מזמן התחיל ולמה אני כל כך צריך את האשליה של השליטה הזו, כמו פעוט קטן שמסרב לוותר על החיתול שלו כי הוא לא יודע שזה בסדר לתת לחרא שלו להשתחרר אל הסיר.
אין לי שום פואנטה. אבל יש רגעים כאלה, שכל מה שאני רוצה זה לקחת שתי אצבעות ולשים אותן בפה של מישהי שלובשת תחתונים וגופייה שקטנה עליה במידה אחת ומגיעה קצת מעל הטבור שלה ולראות אותה מוצצת אותן בעיניים עצומות כשמזגן פועל חזק מספיק כדי שאוכל לתהות עם היא חרמנית או שזה הקור (זה בדרך כלל שניהם וזה בסדר), ואחר כך למשוך שערה סוררת אחת מהפופיק שלה, כזו שהייתי אמור לדעת שאסור להתייחס אליה כי היא לא אמורה להיות שם. אבל במקום זה חם ומזיע ואני מנצל עשרים דקות פנויות כדי לכתוב במקום להמשיך לעבוד ולסיים את השבוע המזדיין הזה ולהדליק את הג׳וינט שהפעם כן מגיע לי.
החיים. בלאדי הל.
