כח העל של הישראלים וישראל הוא לקדש בכל צורה שהיא את הצורה מול התוכן. יש לזה דוגמאות רבות מספור, וכאדם שחי פה רוב חייו אבל הצליח לצאת להפסקה של שלוש וחצי שנים ואז החליט לחזור - זה בולט בזמנים ״חגיגיים״ או ״טקסיים״ יותר מבכל זמן אחר.
הנה יום הזיכרון למשל. ההתעקשות על כללי הטקס, על הצפירות, על הקיום של היום הזה בכלל והסמיכות שלו ליום העצמאות והחגיגות של יום העצמאות. מי בכלל רוצה לחגוג? מה יש לחגוג? ומה בדיוק צריך לזכור אם זה קורה כל הזמן. מילא בימים רגילים, אבל יש מלחמה, אנשים מתים אתמול והיום ומחר, אז מה צריך לזכור? שאלתי את עצמי, מה בעצם קורה עם היום מישהו נהרג - יספיקו להוסיף אותו לשמות שמקרינים בטלוויזיה או שהוא כבר יעבור לשנה הבאה?
אבל יש טקסיות. צריך ששר ידבר בטקס אפילו אם האנשים שהטקס בשבילם לא רוצים לראות אותו. הצורה, לא התוכן. למה יש טקס? כי יש ממלכתיות. הטקס מסמל ממלכתיות, השר מסמל אחריות, יום הזיכרון מסמל אירוע שמאחד באבל את כל העם, יום העצמאות מסמן לנו שצריך לחגוג את זה שיש לנו מדינה. ובמקום זה - הכל מתערבב לעיסה אחת דביקה ולחה של גועל נפש, של מיאוס ושל אנשים שצועקים אחד על השני ושאם היו יכולים היו דוקרים אחד את השני עד זוב דם, כדי להראות לצד השני כמה להם כואב יותר וכמה השני לא מבין.
המחשבה על לעצור את התנועה הזו, להפסיק לזוז כל הזמן כאילו אם נעמוד רגע ונחשוב באמת על מה שקרה ונבין כמה נורא הדבר, היא כבדה על אנשים מסוימים. ויש כאלה שלא מסוגלים לזוז שוב פעם. אני לא כל כך מסוגל כבר, למשל.
יום אחד אולי הכל ישתנה ואולי הכל יחזור להיות משהו שעושה שכל. אולי מתישהוא יתם הטקס.
