***

בספירה שנערכה לאחרונה התברר שרק 3 פריטים שרדו בשמורת גמלא לעומת מאות נשרים שחיו בשמורה לפני כמה שנים.

דררות ומיינות, עופות שיובאו באופן לא חוקי לארץ, התרבו בקצב מסחרר ודחקו באלימות ציפורי שיר קטנות ממקומות החיים שלהם. יותר ויותר קשה עכשיו לפגוש צופית או פשוש, שלא לדבר על חוחית שנעלמה לגמרי.

עולם החי משתנה, אנחנו משתנים. אפשר לקבל ואפשר להילחם, השורה התחתונה נשארת אותה אחת, מה שהיה, היה.

אומרים שנזילות של מים בבית קשורות לרגש. רגשות זורמים בתנועה מעגלית או גלית, נעים מכאן לשם, לא צפויים בעוצמתם ובכמות האנרגיה שהם מייצרים, חשמל עוצמתי או זרימה איטית, רגועה וממסטלת. כשמשהו נוזל בבית, ברז, שירותים, מקלחת, כדאי לבדוק מה השתנה רגשית ולאן בדיוק זה מכוון. ובכל מקרה לא כדאי להתמהמה, מה שנוזל יטופל בהקדם, מעשית ורגשית.

לכי הסתכלי על ירח-תינוק מכוסה בשמיכה של עננים,

האם את מרגישה את הרוח הקרירה ממערב,

ואת ההבטחה שמעבר להר?

ליחפנית של דרישות

הם מספיקים לגמרי.

לגוף שלי יש החלטות משלו והן לאו דווקא מבוססות על מחשבה מודעת. כשהגוף שלי הודיע לי נחרצות שהוא לא מעוניין יותר בקפה, אמרתי בסדר, בלי קפה, והתרגלתי. כשהוא אמר no more וודקה, הסכמתי. וודקה זה זבל (אפילו שאי שם לפני דורות רבים המשפחה ייצרה וודקה), בסדר, בלי וודקה. מזל שאמר וודקה ולא ויסקי. ויסקי זה must. רוצה ברוקולי? קבל. אוכמניות? טוב.

עכשיו הוא הכריז על גזירה חדשה: מפחיתים פחמימות! כלומר בשאיפה בלי בכלל! אני? חובבת הכריכים המושקעים והבורקסים? זאת שמעדיפה מאפה מלוח על פני מלפפון? ברור. ובכן, מתנגד המוח: זה לא יעבוד! ובמקביל מסתחרר בדואליות כי הוא מפנה אותי למתכונים ומגלה סקרנות ואז הוא מצווה על העמסת דג וחזה עוף בסופר, והאצבעות כבר מניחות בסיר המון ירקות ומקשטות בפילה דג, זה אפילו יוצא טעים (אני לא כזאת בשלנית :)), והכייף הפנימי מורגש מיד. אמרתי לך, קורץ הגוף בחוצפתו. לך תבין.

השבוע למדתי שהשאלות צפות כל הזמן למרומי התודעה,

לכולן יש תשובות, אך לא תמיד בשל הזמן לקבלן.

שתחושת הדממה יכולה להיות מאוד עוצמתית.

הסו! החרישו! היו בדממה!

ובפרשנות שלי – טרם הגיע המועד.

שלמילים "ידיד" ו"אויב" יכולות להיות פרשנויות שונות,

ושבעזרת האל, האות י' במילה "אויב" הופכת ל"אוהב".

שאפשר להרפות את האחיזה בגבולות,

כי משמעות הגבול הופנמה,

והחיצוני מיותר.

שניסים מתרחשים בחודש ניסן.

הלוואי.

(בעקבות הפוסט הקודם)

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשילוב שבין בניין מועמד לשיפוץ לבין ההיסטוריה המצולמת, הייתה בעיר לובלין שבמזרח פולין. העיר שבשוליה נבנה מחנה ההשמדה מיידנק הארור.

בתמונות שבחלונות מוצגים חיי היהודים שחיו כאן כאשר השכונה הפכה לגטו. ביקרתי בעיר לפני 10 שנים ולא ראיתי כיצד התקדם השיפוץ.

בתים ישנים, איזור מוזנח

אלפי שנים פוסע כובש אכזר, רומסות רגליו בנייה ויצירה.
בשם אדמה נטבחים, בשם קבר קדוש.
על מזבח המילים מועלה קורבן יומי של עוולה ודם.
בשם הספר הנצחי, בשם אללה, בשם הצלב.
שנות חורבן על גבי שנות חורבן.
וניצוץ התקווה כה קלוש ועומם, מתאמץ להאיר להולכים, לאדם. 

המבנה בתמונה עומד בפני שיפוץ. הוא נמצא בעיירה קטנה בצפון ספרד, התמונה שחוברה לחלון מנסה להמחיש את החיים שהיו פעם במבנה הזה.

האור קשה כאן, גם השמש, גם האדמה, אומרים שגם האנשים.

השורשים עמוקים, אוחזים בכוח.

לא פשוט לגדול כאן אבל מסב גאווה ונותן הרבה כוח.

בונה שלד. בונה עוצמה.

אבל האור קשה. זו הסיבה שאני צריכה הפוגות צפוניות, רצוי אור של צפון סקוטלנד.

לי אומרים שאני לא מספרת מספיק על עצמי, שאני מגלה טפח ומכסה טפחיים,

אבל להרגשתי אני סופר חשופה בכתיבה שלי.

אולי צריך לחפור קצת בין השורות, אבל זה מסנן קצת את אלה שבאמת מתעניינים, ובי,

מול אלה שסתם מחפשים זיון קל.

לא בטוח שאת ״מגלה״ המון

זה כמו מלכודת קצת הטור שלך,

פתיון.

זה בראש שלך. זה בטח לא מה שאני מתכוונת.

אני חיפשתי מקום להתבטא בו בחופשיות על כל מה שמעניין אותי,

פחות למצוא כאן זוגיות או מה שזה לא יהיה, גם, אבל לא העיקר.

אני שמה את עצמי, את מה שמעניין אותי, את מי שאני, דווקא מהעמוק של הנפש, דווקא ממה שאני לא מראה בדרך כלל, ולא יודעים עלי,

אחר כך זה תלוי במי שקורא, מתחבר או לא, מסתקרן או לא.

זה כבר לא שלי.

אתה כותב, יש לך סיבה אחרת לכתוב?

(תודה לשותף לשיחה).

בתמונות: חוטי תקשורת

נקודה מציינת מקום מדויק במרחב.

לנקודה ממד אפס - היא חסרת אורך, רוחב ועומק, לעומת קו, שהממד שלו הוא 1 (יש לו אורך), צורה דו-מימדית שהממד שלו הוא 2, למשל ריבוע, וצורה תלת-מימדית שהמימד שלו 3, כדוגמת קוביה. (ויקיפדיה)

ניצתים פאתי מערב בזוהר כתום ורוד

ועננים דוהרים מקצווי ארץ.

רוח מקפיאה מרדדת עלים צעירים,

ממוללת חיים מתוכם אל היובש.

עת אדם יישא את עיניו

אל עב קטנטנה בתפילה.

רוגשת אדמה, יצריה כומסת

בלהט שלהבת רוטטת.

עולם עומד מלכת,

על שני סעיפים פוסח,

ולב שנפתח ושולח אורו

מגיש בצנעה הברכה.

התמונה: Kenmare Pier, אירלנד