***

לנמנם אחרי שהשעון המעורר מצלצל,

לחזור למיטה אחרי צחצוח שיניים,

לפתוח את התריס המערבי ולהשאר במיטה עד שהשמש שוקעת,

להתענג על זר פרחים קטן במקלחת,

להרגיש את הגוף אחרי צעידה או אימון,

לראות את המקרר מלא במאכלים מבושלים,

להניח את כפות הרגליים על כרית חימום,

כל אלו ועוד.

לפעמים אני קוראת התכתבויות שלנו בוואטסאפ. גוללת במהירות במשיכת אצבע ארוכה, עוצרת היכן שנעצר וקוראת. לפעמים אני כותבת מילה בחיפוש הכללי ונכנסת בדיוק לשם. המסע הזה במנהרת הזמן הוירטואלית הוא מתכון בדוק לכאב לב, ובאמת שאין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי, במיוחד מאחר וכבר ברור לי לגמרי שאני לא מזוכיסטית בשום צורה, לא נפשית ולא פיזית.

בלב מרקטו נובו, שוק בעיר פירנצה, עומד פסל ברונזה שנקרא איל פורצ'לינו, והוא מתאר חזיר בר שפוסל ע"י פייטרו טאקה בשנת 1634 לקשט מזרקת ברונזה המכונה פונטנה דל פורצ'לינו.

כפות ידיים רבות כבר ליטפו את לועו של הפסל והפכו אותו ממורט ומצוחצח, וזה ברור, כי על פי המסורת מי שמלטף יחזור לביקור נוסף בפירנצה ויהיה לו מזל טוב בחיים. (ליטפתי).

לפריחת ההדרים יש ריח כל כך עוצמתי, משכר ממש. אני נזכרת בפריחת כליל החורש הורודה ובהמון החרדלים הצהובים שלועגים לי כי קצר פה כל כך האביב והוא תיכף נגמר. והעצב על האביב הקצר מתערבב עם העצב הכבד שאי אפשר להשתחרר ממנו, עצב נוראי על חיים צעירים שנגדעו ועדיין, כמו חייו של אורי גרוסמן שנפל במלחמת לבנון השנייה ועליו כתב אביו, דוד גרוסמן את השיר. עצב על לופ הכאב והדם האינסופי בו אנחנו נמצאים.

אני לא יודעת למה בזמן שאני משפשפת את הסיר בתנועות ניקוי מונוטוניות, עולה בי המחשבה על מרחב המחיה האישי שלי. האם הוא רחב מספיק? האם אני שומרת על גבולותיו ומונעת מאחרים לחמוס חלקים ממנו?

מצד אחד הורים, מצד שני ילדים, כולם מתחרים על פיסת תשומת לב ואיכפתיות, דורשים את חלקם פיזית ורוחנית, מעלים מולי הר של ציפיות. אני בכוונה לא מכניסה לדיון את העולם החיצון, עבודה, חברים, מקום מגורים, מדינה. כולם זקוקים לי בדרך זו או אחרת, ואני, מן הסתם, זקוקה להם, אבל כמה מרחב נותר לי להגשים בו את עצמי לגמרי? להיות אני לחלוטין כשהשיפוטיות הפנימית והחיצונית ממני והלאה?

הולכת ומתפתחת אצלי תחושת מיצוי ושעמום באשר לנוכחותי כאן. הצורך לחפש אתגרים אינטלקטואליים, רגשיים ומנטליים חדשים, גובר. לכן הפוגה זמנית או תמידית, ימים יגידו.

ועד כמה זה משנה, מתי זה משנה, האם לתמיד או רק בינתיים, והפוך?

במשחק החיים אני מחליפה את כובעי התפקיד בהתלהבות.

אני הופכת פני לכאן ולכאן

בהתאם לנדרש ממני

בספרי החוקים של החברה.

אני נעלבת או כועסת, מרוצה או מתלהבת,

כי זה משרת את הנאותיי הקטנות,

או כי זה מעלה לי נקודות,

או כי זה מאפשר לי לבחון לעומק את מה שאיני.

בכיכר קטנה ולא מפורסמת מוצבים שולחן ושני כיסאות, אחד מהם הפוך. זוהי אנדרטת החדר העזוב בפשטותה המכאיבה.

בכיכר בבל, Bebelplatz, בין בנייני האוניברסיטה, הציב האמן הישראלי מיכה אולמן את אנדרטת "הספריה הריקה" שלו. בכיכר זו התרחשה במאי 1933 שריפת הספרים היהודים "המזיקים". בין הספרים שנשרפו היו גם ספריו של היינריך היינה, שבאופן נבואי כתב בשנת 1821: ”זו הייתה רק הקדמה; במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם”

האנדרטה היא חלל ריבועי תת קרקעי, אותו מכסה פלטת זכוכית דרכה ניתן לראות מדפים ריקים. רק חבל שהזכוכית מלוכלכת כל כך והמדפים מטושטשים.

בסמטה קטנה נחבאים שני מוזיאונים קטנים. מוזיאון אחד מספר את סיפורה של אנה פרנק ומשפחתה, שברחו מגרמניה לאמסטרדם ושם מצאו את מותם.

המוזיאון השני מספר את סיפורו של מפעל קטן, מפעל המברשות של אוטו וידר. מפעל שהחל את דרכו כבית מלאכה ליהודים עוורים וחרשים והפך ל"מפעל" להצלת יהודים: מציאת מקומות מסתור עבורם, זיוף תעודות, שוחד של מנהל לשכת התעסוקה ועוד. 

מתחנת הרכבת ההרוסה Anhalter Bahnhof יצאו 116 "משלוחים" אל המוות. מהתחנה נותרה רק חזיתה, ולידה שלט קטן המנציח את עברה.

מצמררת ביותר היא אנדרטת הקינדר טרנספורט, "משלוח ילדים". מדובר בהצלת 12,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים לא-ארים משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939.

ליד האנדרטה שלטים המדייקים את הכאב: רכבות לחיים מול רכבות למוות.

תם ולא נשלם כי סקירה זו לא התיימרה להקיף את כל מקומות הזיכרון הקיימים בברלין.

מתנהלת תחרות סמויה והטקסטים מפסידים. המון תמונות רוצות להתפרסם, יש המון שירים שאני אוהבת, ואין מספיק טקסטים לכולם. שקלתי להוסיף לכל טקסט גם תמונה וגם שיר, אבל עודף מסרים מתחרים לא מועיל לשום דבר. בכלל מסרים מתחרים זה דבר מבלבל, במיוחד אם אתה סובל מהפרעת קשב, ואז הטקסט והשיר והתמונה יתערבבו עם הדימיון והמחשבות שלך עלי, והלך עליך. :)