***

נפשנו היא חיה פראית הרעבה תמיד" - אמר גוסטב פלובר, ואני מסכימה. לא משנה כמה אני מתקדמת בגילי הכרונולוגי, כך עולים הסקרנות, התשוקה להכיר וללמוד עוד, והרצון להתנסות בכל מה שעדיין לא ניסיתי. הגוף אולי מאותת איתותים אבל הנפש מסרבת לעצור.

אם יש שקט

הוא מצוי בעומקיו של אוקיינוס התקוות

משכשך מעדנות באין משקל

כשהוא נע לאיטו בין נבכי הזמן

ההולך ובא בלא קו מוגדר של הבחנה

נוגע לא נוגע ביהלום 

נשמת החיים כולם.

באי השקט המופז

בעין הסערה 

משתוקק להיטיב עימך,

בשקט המסנוור

את באה

אט אל סיפה של תחושת על.

תכלית עליונה לא תמיד ניתנת להבנה בעיניו של בן תמותה. עליו לקבל האירועים כחלק ממשהו רחב הרבה יותר שאין באפשרותו להבין ברגע זה. האירועים המתרחשים שאנו חייבים להגדירם כ"טובים" או "רעים" מתוך הצורך שלנו להכניס כל דבר למסגרת ברורה של המוכר לנו, אינם פועלים כאשר מדובר בתוכנית האלוהית שאין בינה ובין יציר הבריאה הפעוט דבר זולת היותו תא קטן, חלק פאזל קטנטן בכל היש. וכיצד יבין?

כבר היו בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. ועכשיו האחרון, דברים. (מקווה שאף אחד לא נפגע מכך שהשאלתי את חמשת חומשי תורה לטובת האסוציאציות שלי).
***
* הדלת למרפסת פתוחה בלילה למרות שהטמפ' 1-.
* זאת מרפסת שמש קטנה ומפנקת.
* פקיד הקבלה קורא לה "מרפסת החורף".
* אני מרוצה מכך שהפעם בחרתי מלון דירות ויש לי שקט ופרטיות.
* הדירונת שלי מושלמת.
* אני בהיי מהמרחב הפיזי והנפשי שלקחתי לעצמי.

בתמונה תענוג בכפיות

על ההתבוללות הנפוצה בגרמניה לפני המלחמה מספרת אנדרטת הנשים האריות. בפברואר 1943 עצרו הגסטפו כ-1800 יהודים הנשואים לאריות (מתוך אלפי זוגות מעורבים) וכינסו אותם במשרדי הקהילה היהודית, מתוך כוונה לשלחם למחנות. הנשים האריות עמדו במשך שבוע בהפגנה מול הבניין בקריאות לשחרר את בעליהן. הן לא נרתעו מהאס.אס החמושים שעמדו מולן וחיכו לפקודה לפתוח עליהן באש. לבסוף נכנע גבלס והורה לשחרר את הבעלים היהודים. הפסל נקרא גם "בלוק הנשים" ונכתב עליו בגרמנית: ”הכוח של התנגדות אזרחית, חוסנה של האהבה מנצחים את האלימות של הדיקטטורה; החזירו לנו את בעלינו; נשים עמדו כאן והביסו את המוות. גברים יהודים שוחררו”.

למרות שהיהודים עשו כל מאמץ להשתלב בחברה הכללית, ורבים מהם היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, נחקקו החל משנת 1935 חוקים ובהם איסורים רבים. בשכונת שונברג יצרו פרויקט זיכרון ייחודי שנקרא "מקומות של זיכרון" ומציג 80 שלטים המציינים את האיסור: מצד אחד ציטוט מהחקיקה, ובצד השני איור תואם. בכניסה לשכונה מוצבת מפה ובה מסומנים כל השלטים.

מול מרתפי הגסטפו האיומים נבנה מוזיאון ייחודי "טופוגרפיה של טרור". התצוגה הבנויה כרונולוגית מתארת את שלבי התבססות המשטר הנאצי ופעולותיו.

בתוך שכונה ירוקה ומטופחת, סמוך לבתי עשירי ברלין, נמצא רציף הרכבת שדרכו נשלחו אלפי יהודים לאושוויץ ולמחנות אחרים, רציף 17. כמה אנדרטאות מלוות את ההולך אל פסי הרכבת ופסי המתכת המציינים תאריך, מספר היהודים במשלוח, מקום יציאתם והיעד אליו נשלחו.

אני במדבר בדס"מי ואין מים.

עד מתי?

:)

אני אוהבת לקרוא ואם יש לי אפשרות אבחר לקחת איתי ליעד אליו אני נוסעת, ספר שעוסק בהיסטוריה של המקום או מספר עליו משהו. הספר שהתלווה אלי בנסיעה הראשונה לברלין היה "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה. הוא מספר את סיפורם האמיתי של אוטו ואליזה המפל, זוג אזרחים ממעמד הפועלים אשר חיו בברלין, ושהניחו ברחבי העיר מאות גלויות הקוראות לסרבנות ולחבלה במקומות העבודה, עד שנתפסו והוצאו להורג במרץ 1943.

"עיר של נשים" מאת דיוויד גילהם מספר כיצד ברלין בשנת 1943, הנמצאת בעיצומה של המלחמה, כאשר רוב הגברים משרתים בצבא הרייך השלישי, הופכת למעשה לעיר של נשים.

"בגן חיות הטרף" מאת אריק לרסון מספר על מי שמתמנה להיות שגריר ארה"ב בגרמניה הנאצית. 

הוא ובני משפחתו, כל אחד מנקודת מבטו, מתוודעים באופן אישי לדמויות הראשיות המרכיבות את הצמרת הנאצית, אולם ככל שחולפים הימים, מצטברות עדויות מזעזעות על המציאות האמיתית של החיים בגרמניה ההיטלראית, מה שמקשה עליו לנהוג בנייטרליות המתבקשת מתפקידו.

"ברלין, סוף" מאת היינץ ריין

מספר על ימיה האחרונים של בירת הרייך באפריל 1945. המסבאה של אוסקר קלוזה היא נקודת המפגש המחתרתית של קבוצת התנגדות קטנה הנרדפת על ידי האס־אס.

"נערה מברלין" מאת ג`ייק ווליס סימונס שכותב על השנים 1933-1947 ועל נערה יהודיה שנולדה וגדלה בגרמניה, ובגיל 15 נשלחת ע"י הוריה לאנגליה במסגרת הקינדר טרנספורט, כדי להציל את חייה. 

אלפרד דבלין מתאר את רפובליקת ויימר בספרו "ברלין אלכסנדרפלאץ" שיצא בשנת 1929.

 "ילדי השטאזי" מאת דייוויד יאנג,

מתרחש במזרח ברלין בשנת 1975, ומספר על חקירת מותה של בחורה שנמצאה מוטלת למרגלות חומת ברלין. בניגוד לרוב ניסיונות הבריחה ממזרח למערב, היא דווקא ברחה ממערב למזרח.

כאשר כתבתי (לפני יומיים) את הפוסט "בראשית" החלטתי שהפוסטים הבאים יהיו שמות, ויקרא, במדבר ודברים. חמשת חומשי התורה נוגעים בלב, גם לאדם לא דתי כמוני. אדם גדל על מה שינק באמצעות שורשיו, והתורה נמצאת בשורשיי כמו גם הציונות וערכים הומניים, אהבת אדם ועולם, ואמנות כמובן. יש לי שורשים בגרמניה, צד אחד של המשפחה הגיע מכאן בשנות ה-20, הרבה לפני המלחמה, ומה עלה בגורל הבודדים שנשארו מאחור לא ידוע, אם כי אני מכירה את שמותיהם. 

ברלין ריתקה אותי מהרגע הראשון, והקסימה אותי כשהייתה מכוסה שלג נדיר, במרץ 2013.

(בית הקברות היהודי הישן תחת מעטה לבן).

יש אנשים שלא מוכנים לדרוך על אדמת גרמניה, אבל אני ביקרתי בברלין כבר חמש פעמים וממש עכשיו זו הפעם השישית. מעל 250 מוזיאונים יש בברלין, גן עדן לחובבת אמנות שכמוני, וגם אתרי זיכרון לשואה הנוראה שגרמו הנאצים לעם היהודי ולצוענים.

(דני קרוון, אתר ההנצחה לשואת הצוענים או בשמה הרשמי, אנדרטת סינטי ורומה קורבנות הנאצים).

ברלין לא מתכחשת לעברה, להפך. היא לוקחת אחריות מלאה, מתארת בפרוטרוט את תהליכי עליית הנאצים לשלטון ואת הזוועות שעשו. על מדרכותיה המון "אבני נגף", אותן קוביות פליז קטנות הטבועות במדרכה מול ביתם של יהודים, וליד שער ברנדנבורג המפורסם, אנדרטת השואה המפורסמת לא פחות. 

מתחת לקוביות האנדרטה מסתתר מוזיאון קטן וצנוע הסוקר את תולדות היהודים בעיר. 

לא נסתר בכלל הוא המוזיאון היהודי, פנינה אדריכלית מעניינת בצורת זיגזג או ברק, שבו התייחסות ליהודי ברלין שזכו לכבוד מאז ימי הביניים, התבוללו בתקופת ההשכלה ויהדותם נספרה להם כמה דורות לאחור. קולות חריקה צורמים משמיעים 10,000 "פרצופים זועקים" עשויים פלדה ביצירה "שלכת", אותה יצר מנשה קדישמן במיוחד למוזיאון. 

בראות השמש היות אדם

וירגז וייסתר

ויהי שבוע של בריאה

מן האין

ותעל הלבנה ממעל

ותידום

כי אמר השמש דברו

וחתם.