***

24 שעות ראשונות ביעד חדש אחרי ליל נסיעות וטיסות ללא שינה, הגוף צריך להתרגל, הנפש צריכה לעכל ועכשיו אפשר להתחיל לחקור ולשוטט.

אני לא מה"מספיקים". אני יודעת שאי אפשר לראות הכל גם אם חוזרים שוב ושוב (פעם שישית שלי בברלין), לכן אני מה"משוטטים". הולכת לאט, בוחנת פינות, מקשיבה לרסיסי הסברים ושיחות ובולעת את המראות.

ברלין היא עיר של שכבות, אבל שלא כמו בתל היסטורי, אין השכבות מסודרות זו על גבי זו אלא מעורבבות זו בזו, כרונולוגית ואנושית. לכן צמוד לשער ברנדנבורג ההיסטורי שוכנת שגרירות ארה"ב ואליה צמוד מלון אדלון היקר והמפואר ביותר בעיר.

המרכבה שעל השער

האם הרכבות בברלין מדייקות? היינו מצפים שכמובן ובוודאי אבל לא. מישהו אמר לי שהטיקטוק מלא סרטונים בהם הולנדים יורדים על גרמנים בשל חוסר דיוק. איך נפלתם. בכל כניסה לגרמניה לוקח לי יום-יומיים להפסיק להתעסק ברכבות.

והעיר מלאה דובים

עוד סיבוב יוצא בקרוב לדרך.

אני כאן, שם ובכל מקום.

נשתמע.

כשהוא שר לי

אף אם ממרחקים

זעה פינת לבבי באושר 

ונפשי מתרוננת.

אי שם חולפות חסידות

מעל מקום מושבו

בדרכן אל החום

וגופי בקור חש

עת יושיט ידו

נוגע לא נוגע.

נניח שהחלטתם לסדר את המחסן או את המגירות במטבח, ומיינתם את כל החפצים לפי קטגוריות ברורות ועכשיו הרוב מסודר, אך יש קופסא אחת אחרונה, שאליה נכנסים כל הפריטים שאין להם קבוצה מוגדרת, מן קופסת "הכל בה".

כך גם הפרק האחרון בסדרה. אספתי לכאן יצורי ים, זוחלים וחרקים.

מכירים את תחושת הנפילה בלי ליפול באמת, ולא כזאת שמתרחשת בזמן שינה? נניח כאשר נמצאים בוודאות מלאה לגבי משהו. בטוחים בו, מאמינים שהוא האמת ואין בלתה, חיים זמן מה עם הידיעה הזאת תוך התנהלות תואמת, ואז מתברר שלא, הכי לא. הבניין מתרסק. עדיין לא מסכימים עם הוכחות המובהקות לטעות, עדיין נעים מאמון בידיעה הקודמת לחוסר אמון, עדיין מקווים שהעובדה שבטחתם בה שרירה וקיימת, עד שאין יותר ברירה. הדרך הזאת היא דד אנד. התהליך כולו הוא נפילה מנטלית ורגשית שלוקח זמן להתאפס ולהתרומם ממנה.

(לא נדרשים ניחומים :))

כשאני יוצאת פנסי הרחוב עדיין דולקים אבל השחור של הלילה מתחלף לאפור כהה שהולך ומתבהר עם כל צעד שאני עושה.

בדיוק בתפר, הפנסים כבים בבת אחת, היום מתחיל להשתלט על הלילה, והשמש עולה במזרח. אני יכולה להבין את ההשתאות של קדמונינו ואת הצורך בתפילת השחר, ובדרכי שלי אני מברכת את היום החדש.

כאשר מקלפים את התירוצים, את ההסברים ואת כל ההבנות,

נותר הפחד.

פחד מאיבוד שליטה

ופחד מחוויית הנטישה.

כי מאז גורשנו מגן העדן

אנו תרים אחר בטחון, מבכים את אובדנו ומשלים את עצמנו כל הזמן.

האמת שחשבתי לסיים כבר את סדרת בעלי החיים עקב ירידה בהתעניינות, אבל אז עבודתי לא תהיה שלמה בעיני, ואני ששואפת תמיד לדיוק, אומרת לעצמי: את תעשי את שלך והם יעשו את שלהם.

ובכן, מה צייר האדם הקדמון על קירות מערתו? מה היה הצייד המועדף עליו? אני לא מומחית לנושא אבל נדמה לי שפריטי משפחת האייל-צבי-אילה הם נושא פופולארי.

ומהצד

לא יכולתי לוותר על זוג הג'ירפות המושלם

כשאני הולכת, הזנב שלי 
נגרר אחרי. 
אוסף מהרצפה שבבי שיירים 
מחוסרי ערך. 
כשאני מתיישבת, 
אני נעה באי נוחות, 
ממעכת אותו בכדי שלא יתפוס מקום 
ויטריד מלמטה. 
כשאני יוצאת מהבית, 
אני חייבת לזכור 
לנוע בתנועה מהירה 
אחרת אסגור עליו את הדלת. 
הוא מיותר, אבל הוא שלי 
ולכן קשה לי כל כך 
להיפרד ממנו.