***

נח אדם בצד הדרך

פורק משא כבד מעליו

כמהה נפשו לרוגע.

אשר הילכו עליו ימיו עצבות וחוסר נחת

באין מי אשר ישא איתו עומסי חייו לקחת.

יש אשר אדם יימוג אל אופל חשיכה

ייקח עימו את כל חייו, את סבל המסע

ישא.

ומנוחת לוחם האור בשקט תתכנס

אל בין כתפיו ואל ליבו ישוב ויתנוסס. 

לאור תמיד אשר פנימו מאיר בחשיכה

אל אור גנוז אשר נמצא עמוק בשכחה.

ייעור אדם ויתעורר יקום ויתנער.

משא חייו אשר נשא מרגיש לו קל יותר.

עומס חייו באין בלתו לשאת

זקוק לשובע נועם, ולתת.

***

(מוקדש לי' באהבה)

***

"אל תפחד אתה לא לבד...

אם יחזור שוב רגע הפחד

אבוא להושיט לך יד

תמיד אהיה קרוב אליך

לחבק במקרה שתרעד..." (אהוד בנאי)

גרוש עם ילדים, זה טוב.

הוא מכיר באחריות שלו לזולתו.

גרוש עם ילדים צעירים, זה טוב.

הוא במלוא אונו, מוכן לסקס תמיד.

גרוש עם ילדים זה פחות טוב,

יש לו לו"ז של ימי הורים ומסיבות כיתה, יום כן, יום לא, כל סופש שני, לכי תתמרני את החיים שלך בהתאם.

רווק זה טוב. רק אני בסדר העדיפויות שלו. מוכן לכל פעילות, נכון לכל קריאה, למי יש כוח לאנרגיה האינסופית הזאת?

אז אלמן. אלמן זה טוב. או פחות טוב כי רוחה של אשתו המתה מרחף מעלינו לצורך השוואות. לבד זה טוב...

בתמונה: שחור ולבן, מודרני וישן, כיכר הסניורה, פירנצה

החלום של אבא שלי היה לגדל חמור.

כזה שיאכל עשבים שגדלים מסביב לבית ויהנה מלטיפות וחיים מאושרים. אני לא יודעת למה הוא לא מימש אותו. יש בחמור דואליות מוזרה, הוא גם חמוד ממש וגם, אם מכנים אותך חמור, זאת לא בדיוק מחמאה.

אין ספק שהסוסים זוכים בכל התהילה.

ביום מן הימים, כשיסתיים מסע חייך,

תבוא ליתן את הדין בפני עולם של מעלה.

ותספר פעליך, ותרהיב עלילותיך,

ותקשור כתרים לעצמך.

לא יספיק שתספוק כפיך, שתתרץ תירוצים ושתסביר.

כי שם, ללא כסות, תישאל

מה היו שווים כל הכישרונות שנוצקו אל תוכך, שנאספו אל שרשרת הפנינים שהינך, בהיותך מר אל הבריות?

אני נמצאת ברגעים של חוסר מנוחה כאשר הסיבה לא ברורה, רק אי שקט שאופף אותי כמו שמיכה כבדה שאין בה צורך כי כבר חם מדי. השרירים ברגליים קופצים במן עווית מוזרה, מצטרפים למסיבה, כאילו שצריך אותם.

אני עוברת מפינה לפינה בבית, מחפשת מקום שיעשה לי שקט ואני יודעת מראש שלא אמצא, כי השקט לא גר כאן יותר ועד שישוב צריך להזדיין בסבלנות ורצוי להזדיין ממש ורצוי שזה יהיה מלווה בספנקים ומשיכות, בכוח שעל גבול הבלתי נסבל ובאורגזמה מספקת שתשיב את השלווה.

בתמונה: פרצוף מפלצת בהרי הרוקי הקנדיים

חיות משק, אותן חיות שבני האדם בייתו לתועלתם, אלו שרווחתם לא מעניינת את מרבית המגדלים.

רובנו לא מעוניינים לשמוע או לראות כיצד הם חיים בטרם הגיעו אלינו לצלחת. רבים שכן נחשפים, הופכים לצמחונים.

אני לא צמחונית ולא שיפוטית, רק מציינת את הידוע כנראה.

תודעה היא דבר מורכב. כמו קרחון צף באוקינוס הצפוני, רק חלקה העליון מתגלה בבהירות. לכל היתר, צריך לצלול לעומק כדי להגיע אליו. צריך עזרים שיכוונו וידריכו, וצריך אומץ לקפוץ פנימה אל המעמקים הכחולים.

בתור מי שדי פוחדת ממים עמוקים, נראה לי שהבחירה בדימוי הזה הייתה מופרכת מעט, אך מי יודע, אולי לזו הכוונה? לשחרר באמת את הבלתי אפשרי בתפישה הנוכחית על מנת לחוות אפשרי במקומות שמעבר.

***

והים הוא תמיד אותו ים. הוא תנועה וצליל, צבע והשתקפויות, והוא אינסופי, כמו המחשבה, כמו התודעה, כמו הקיום וההווייה, גם אלו אשר נשכחים בגוף. כולם שמות לאותו עניין, כמו החיים, כמו ההתחדשות והאביב, והסוף חזרה.

אתמול הכנתי סלט גדול,

חסה, עגבניה ופלפל עגול.

הוספתי מלא בצל ירוק,

עיגולים מושלמים בטעם מתוק.

תיבלתי במלח, פלפל ושמן זית

הוספתי כל ירק שהיה בבית,

אכלתי מעט, השארתי למחר,

כי סלט זה אף פעם לא מיותר.

🍅🫑🌶🍅🫑🌶🍅

הנשים האינדיאניות שוב באות.

אני שומעת את שירתן כשהן הולכות ומתקרבות, עד שאני גם רואה אותן. 

אנחנו מצליבות בינינו את המידע ומחייכות באחוות נשים עתיקת יומין.

בנוכחות בת ואם, לוסי וחווה, אנחנו אוספות את האומץ לנקודה אחת והוא נוקש בקצב מונוטוני.

בשנים האחרונות אני נמנעת מגני חיות. תחושת הכלא הקלסטרופובי שלהם מתחדדת כשאני מהלכת בין הכלובים והמכלאות, תוהה מה בפנים ומה בחוץ, וכבר לא מתחברת.

יש גן חיות אחד בצ'סטר, אנגליה, שאליו מגיעים בעלי חיים בסכנת הכחדה, ושם מנסים לשמר מינים אלו בתקווה שיצליחו להתרבות בשבי. לא יצא לי לבקר בו אבל הוא בכל זאת עושה היגיון כלשהו.

אם היו ממפים את כל הפסלים בעולם, מה היה נושא הפיסול הנפוץ ביותר? אני משערת שבני אדם. אבל אחריהם די בוודאות, בעלי חיים.

לפניכם חפירה בהמשכים, כשהחלק הראשון מוקדש לדובים.