***

אני לא יכולה לעמוד בפני נשים וגברים חכמים. שנונים ומתוחכמי מילים שובים אותי בקלות, מושכים אותי באף ומזכירים לי שאני לא מספיק חכמה ולא מספיק שנונה, לדעתי.

הכל מתחיל מהבית. אחי הצעיר ממני בשנתיים ידע לקרוא בגיל 4. כשהייתי בכיתה א' לימדתי אותו כל אות ומילה שלמדתי, והוא, לא רק שקלט מיד אלא הפך ל"קורא המחמד" של המשפחה ועד היום הוא נחשב לחכם בינינו.

אחי הצעיר יותר הוא המוכשר לשפות, לעיצוב, ללמידה עצמית ולריכוז של ספינקס, לא משנה מה קורה סביבו. הוא גם רגוע, חביב וסבלני, וכן חכם מאוד במוחו ואף במעשה ידייו.

מה נותר לי? הבכורה! נולדתי ראשונה. וכך לאורך כל החיים, כשאנשים סביבי החמיאו לי על יכולתי האינטלקטואלית ועל החוכמה שלי, הסמקתי, ובתוך תוכי אף פעם לא האמנתי להם. סתם אתם אומרים כדי להתחנף, חשבתי.

אנשים חכמים עושים לי את זה, ובגדול, ומי שקבע קביעות ברזל על עצמו יתקשה מאוד לשחרר, לא משנה כמה יעבוד על עצמו.

לאחרונה הבנתי שתחושת געגוע לאו דווקא מופנית כלפי אדם ספציפי או זמן מסוים או מקום אהוב. זו תחושת מחסור וריק כללית, ורצון להתמלא.

***

לפעמים 

כשאני בתוך

בועה משל עצמי,

עולה,

כמו אד

הגעגוע.

ורוד וריחני,

נישא לאיטו,

מסתחרר סביבי,

אוושתו ממלאת את 

אוזני.

מותיר אותי

תוהה.

***

כשגעגוע נולד 

הוא מתחפר עמוק בבטן, נאחז בכל כוחו ומסרב להתפוגג. 

כשאני מנסה לברר איתו מה מהותו, 

הוא מגחך ומקשיח, 

מתפשט לכל עבר, 

ציפורניו שורטות את דופן לבי בכאב שאין לו סוף. 

רק כאשר כל כולי בתוך החוויה במשך דקות ארוכות, 

הוא נעלם.  

הסופר שלי נפתח בשש בבוקר, אולי אפילו קצת קודם. הבחור של הירקות שמוציא אל הרחבה החיצונית את משטחי המים המינרליים ונייר הטואלט, מחייך את חיוך ה"בוקר טוב, משוגעת" שלו, ומזמין אותי להיכנס אל בין ארגזי הירקות שמהם עולה ריח טרי שאומר: "לא מזמן עוד היינו בשדה ובאדמה", ואני מקיפה בעיניים את הצבעוניות המגוונת ואת המבחר הגדול ובוחרת לי את מה שאני אוהבת שייכנס עוד מעט לסיר ולתבנית. אין צורך להצטופף, ובקופות עוד נשמעים צלילי המטבעות הנוקשים והנספרים למקומם ההתחלתי. השמש בקושי הציצה ואני כבר בחזרה, מקבלת את פניה בדרך הקצרה משם לפה כשהעולם מתעורר לאיטו והלב שלי שקט בקצב סדיר של נחת.

אם היקום מסודר ברצף הגיוני,

הרי שהוא שטוח ופילים נושאים אותו.

אם הוא משולל הגיון מובן לבני אנוש,

הרי שהוא כנף פרפר וניחוח של יסמין.

אין שום משמעות בהבנתו,

אלא בהנאת קריאת התור,

מרחב בתעופה.

מאז שאני פה נחשפתי לכל כך הרבה צילומי זין, עד שפיתחתי אמות מידה ביקורתיות וקשוחות, ואני יכולה להעיד חד משמעית, שברובם הגדול לא הייתי נוגעת גם עם מקל, שלא לדבר על לשון. 

למה אני כל כך אוהבת שערים?

לא, לא בגלל שאני מדמיינת את עצמי קשורה אליהם בשלל תנוחות אפשריות, אלא בגלל הסוד.

מאחורי השער, במיוחד הסגור, מסתתר עולם שאין לי גישה אליו.

אני יכולה לספר לעצמי כל סיפור בו אחשוק, אך הוא לעולם יוותר בלתי מושג וטמיר.

אל תגידי שאת שרוטה.

אל תשימי את עצמך במקום הזה,

ולכן, אמרי שנפגעת.

פגיעה נשכחת עם הזמן אבל שריטה מעידה על קביעות ועל נוכחות. שריטה באה להישאר, פגיעה מחלימה ונעלמת. אז אל תגידי שנשרטת, אמר איש חכם. אין צורך לתת לאף אחד את הכוח להשאיר בך סימן לנצח.

בין ליטוף אצבעות עדין על פנים הזרוע

לכף יד מתהדקת על צוואר

עוברת נעימות טוטאלית

שרק מבט חודר אל תוך עיניים מאפשר.

מבט בוחן תגובה,

מחנק ללא מילים,

כאב מתפשט, לב פועם במהירות,

שחרור.

הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כאשר המוח שלי מחליט לעלות על רכבת הרים מסחררת, והלב מצטרף בשעטה ותורם את חלקו לבלבול, הוא לעטות כפפות לטקס תכולות ולהתכופף.

מי קבע שזה פרח וזה עשב שוטה? למה חלזונות שאוכלים עלים זה מזיק? מי מסתתר מתחת לעלים שנשרו מהעצים והם כבר כמעט בסוף הדרך להיות רקבובית מועילה?

אין סוף שאלות כשהדם זורם אל הראש, התחת למעלה וכולם מסתדרים בשקט חזרה למקומם הרגוע. אז אפשר להמשיך.

מול צלילות ההר, ריחף ענן קטן צבוע בורוד, 

ועל חוטי חשמל, זוג תורים פלה פרעוש.

לחש עקשני, קדום ונחשוני הצהיר 

זמן מעבר הוא,

דרך אש צורבת, דרך קושי,

אין היכן להסתתר, לא רצוי להתחפר,

לנוע, נוע, רוץ וקפוץ,

על גל אויר חמים להתעלות.

אולפול, סקוטלנד