***

יש לי בראש מלא מחשבות שרוצות להיכתב.

המון מילים עפות בחלל ללא סדר

אני חושבת שאלו הכנות לטקסטים כלשהם ואין לי מושג על מה.

כשעולה לי משהו לראש אני ישר כותבת, גם אם זה רק שבריר של רעיון כי בהמשך יצטרפו שאר החלקים.

לפעמים המוח משחרר בפאוזות,

לפעמים אני כותבת משהו שגם לי הוא לא לגמרי נהיר אבל משהו בצלצול שלו, או בכך שהוא הגיע מאיזה מקור עלום שמחוץ לי, שידי אינה נוגעת בו, משאיר אותו.

***

קורה שהמילים זורמות ישירות אל האצבעות

מבלי לעבור את המוח

הן רצות אל המקלדת

נמרחות על המסך הפתוח

ומשמעותן לא נהירה.

יש מגוף ענק מעל לראשי

והוא מזרים ומזרים ומבעבע

עד שעוצר.

אני קוראת ותוהה

מאין הגיעו המילים האלו

הרי לא אני כתבתי אותן

המוח שלי דורש שאשים לב

שאין כאן חרוז

שהנגינה צורמת

שהקצב מבולבל

והוא מתערב ומוחק

מתקן ומשנה

וכבר המסר אינו אותו מסר

והמשמעות שונה היא.

לכן, אני אומרת לעצמי,

עדיף לא להתערב.

(מומלץ להגדיל כדי לראות פרטים)

בשנת 2005 יזמו שתי אחיות אוסטרליות מבצע סריגה שמטרתו הייתה העלאת המודעות להרס שוניות האלמוגים בגלל ההתחממות הגלובלית.

לצורך המבצע נאספו חוטי פלסטיק ואשפה מסוגים שונים ששולבו בחוטי צמר צבעוניים. 4000 איש ואישה השתתפו במבצע וסרגו 40 אלף פריטים שהרכיבו את "עולם המים" המרתק.

זאת אחת התערוכות היפות והמיוחדות ביותר שראיתי. "השונית של באדן-באדן" הוצגה ב Museum Frieder Burda, אשר בעיר באדן-באדן, גרמניה.

עכירות חלבית מכסה את העמק ובתוך הדממה רק קול צעדי נשמע,

חרמש הירח עדיין מאיר כאילו לא החל בוקר של יום חדש,

האף מרחרח חרוזי זבל וחציר, תפוז ובוץ, 

שוזר אותם למחרוזת של עונג מקומי,

טבוע בערפל המסתורין של היקום.

כשהיינו ילדים אמרו לנו 

שערפל הבוקר מעיד על יופיו של היום

המתעורר,

וכך הוא.

ערפל בארץ רחוקה (באנף, הרוקיז הקנדיים) וגם קצת בראש...

ענף צעיר של גפן מתנדנד ברוח ומטיל צל על המדרכה

וחתלתול לבן שזנבו שחור, מקפץ בהתלהבות על קצה הצל,

מגלה עולם ומלואו, ליבו נקי וחף מאשמה ומחוסר אמונה.

יש לרוח דרכים משונות בכדי להבהיר את כוונותיה, ולהזכיר לעזוב ידיים.

אני שוב פותחת את צרור האפשרויות,

מקלפת בזהירות כל אחת מעטיפתה המוקפדת,

מניחה אותן זו לצד זו על הדלפק,

מתבוננת.

הן לא השתנו באופן מהותי מאז חשפתי אותן לאחרונה,

ועצם היותן מניח את דעתי.

קיפול המכלול חזרה לאריזתו

יכול להישמע כבזבוז אנרגיה משווע,

אך כשאני בוחנת לעומק את מה שעשיתי,

מתברר שגייסתי מספיק אנרגיה בכדי לנוע הלאה.

לכן,

אני אשב על קצה המדרגה, דחוקה אל פינת הקיר,

לא אפריע לתנועה להפגין נוכחות ולכוון אותי אל מה שמעבר לצל.

אם צריך לעצור ולהמתין כמה שעות לטיסה הבאה, כדאי לעשות את זה בוינה, רצוי בשער F שהוא שער הטיסות הפנימיות והוא משופע בתחנות התרעננות נוחות, באופציות הטענה ובשקט רגוע של אירופה הקלאסית לפני הבלגנים.

כדאי למשוך את הזמן כאן כמה שיותר לפני שעוברים לשער D הנידח לקראת הטיסה לארץ.

אחרי אינספור קונקשנים בשלל שדות תעופה אני מאמצת בחום את הלוקיישן הזה.

גם ביבי (בחיי שכך קוראים לה והיא לא שלי) מבסוטית בוינה.

אני מרפאת אותך

במגע ידיים, במבט עיניים, באור הסגול הנשלח אליך, חודר אל התאים, אל בין התאים, בין קליפת התא לגרעינו, אל מקווה החיים של ה DNA, שם נמצאת התשובה לכל חולי ומכאוב, מקום ההתגלות, הסנה הבוער של ההוויה האנושית, מרכז הכאב.

האנרגיה נמשכת ממני, מדייקת למקום הנדרש, רק משום הצורך, מרפאת ברכות מלטפת ועוטפת.

כשההיסוס מכבה, כשהספק מנטרל, כשההתלבטות בולמת, כשאמון מתחלף בתהייה, ושדים עוברים את הכביש, לא במעבר חצייה, אני מרפאת אותך.

ואת האנרגיה העודפת אני מריצה מכפות הרגליים עמוק אל תוך האדמה, שם היא נדחסת ליהלומים.

אני לא אוהבת לקנות בגדים. בשבילי זו טירחה ולא עניין מהנה. כשאין לי ברירה אני הולכת לאותה חנות מוכרת, ויקרה יש לומר, כי שם בוודאות אצליח למצוא משהו מתאים. אידיאולוגית אני מעדיפה חנויות יד שנייה, אבל הסיכוי למצוא בהן משהו שימצא חן בעיני, קלוש. אני לא אוהבת להתפשט בתאי מדידה צפופים שבהם החימום פועל למען השדופות שתמיד קר להן, אני סובלת.

ואם זה המצב בקניית בגדים, הרי שבקניית חזיות הסבל כפול ומכופל. ברור שעכשיו תדמיינו את השדיים הגדולים שלי בשלל תחרות צבעוניות אבל הי, הי, wake up, אנחנו מדברים על חזיה נוחה, כזאת שאפשר ללכת איתה לכל מקום, לעבוד איתה בגינה וכן הלאה. לא הכל סשנים וחגיגות מין, נהפוך הוא.

פעם, לפני הרבה שנים, המוכרת בחנות החזיות הבינה עניין. מבט אחד הספיק לה כדי להביא דגם מוצלח כבר בניסיון הראשון. אני עוד זוכרת את אצבעות המוכרת בחזיה הראשונה שלי, מסדרות את העניינים לשביעות רצונה ולשמחתי. ומה מבינה בת 20 +- בהתאמת חזיות? ובכן, אני שמחה לבשר שבכל זאת הצלחתי והתחדשתי ב-4 חזיות נוחות ממש. 4! כן כן, 4! שחורה, לבנה, אוף וייט, וגולת הכותרת - ורודה! תתחדשי שלג!

אף פעם לא ממש התחברתי לטיפול פסיכולוגי או לפסיכולוגים בכלל. היה פעם פסיכולוג אחד ש"טיפל" בי אבל זה לא היה בהיבט המקצועי, לפחות לא בתחום שלו, והוא דווקא היה סבבה. 

נכון, אני אישה של מילים ואוהבת לדבר ולהקשיב. כמו כולם, אוהבת לשמוע את עצמי, קלאסי מתאים לטיפול של פסיכולוג: אני אדבר במשך כל הטיפול והוא יהנהן ויהנהן, מקסימום ישאל: ואיך הרגשת עם זה? ואז אני אהנהן בחזרה ואזכר שטיפול פסיכולוגי זה לא בשבילי.

מה אני כן אוהבת? את כל משפחת טיפולי המגע ההוליסטיים שרואים בבירור את החיבור בין הגוף לנפש, כי הנפש משתקפת בגוף והגוף משפיע על הנפש, והם אחד. אני מאמינה בתהליך טיפולי מתמשך שעוזר לשמור על הגוף מאוזן ומרחיק חסימות שהופכות בהמשך לכאבים ומחלות.

היא אדריכלית בריטית מפורסמת ממוצא עיראקי, והיא תכננה את רצף התחנות של Innsbruck - Nordkette. הרכבל ממרכז העיר להרים שמעליה.

הזוהר הצפוני שולח אלי קרניים ירוקות,

ריח מערות קרח, הרי שלג נישאים וקור חורפי.

במשטחים הצחורים הרוח מקפיאה את הדם, שואלת,

מה את מושכת אל חייך כשאת מדמיינת מחשבה מתממשת?

האם אלו אימוני אהבה של נערה מתבגרת המנשקת בשפתון לוהט תמונה מחייכת?

כי בקצה שורת החידלון

אין משמעות למי ולמה שהיית קודם

זולת כף יד פרוסה על לחי

בזכר שכחה מבורכת ומרחבים צלולים

של שלווה בתוך כאוטיות.