***

תמיד יותר מדי חם. בשדה התעופה, במטוס וגם בחוץ, 11 מעלות זה לא מה שייחלתי לו, זה יש לי גם בבית.

***

יש אנשים שכדי לא להרגיש לבד מדליקים טלוויזיה מיד כשהם נכנסים לחדר במלון. רעש רקע מנחם. אני נטשתי את הטלוויזיה, גם בבית, ואם בודד לי אני משמיעה לעצמי שירים ישראלים ישנים.

***

שיטת הבקבוקים החדשה שלא מאפשרת לנתק את הפקק מהבקבוק, מעצבנת.

***

מה שלא מושג מונע אכזבה.

אפשר להמשיך לפנטז ללא חשש.

***

אינטראקציה עם אנשים מייצרת תובנות חדשות אבל לפעמים אין חשק לדבר, רק להתחפר ולדבר עם אלוהים כאילו הוא חבר. אני שואלת שאלות מורכבות והוא עונה תשובות מיוחדות שגורמות לי לרצות לחבק אותו ואת עצמי.  כך הוא מזכיר לי שהוא זו בעצם אני.

"עונת הנדידה" החלה ולכן בשבועיים הקרובים יעלו טקסטים באופן לא סדיר או לא יעלו בכלל או יעלו המון וכל הזמן, אין לדעת. מה יהיה יהיה.

גם למנהרה הפנימית יש דרכי מילוט משל עצמה.

כשהייתי למעלה, משייטת בגובה רב, מנותקת לחלוטין מעוגני הכבלים הקושרים אותי באופן טבעי לאדמה, יכולתי לבחור.

בחרתי בנשירה איטית, כעלה שסיים את ייעודו המתוכנן היטב להעניק חיים,

וכעת הוא מצטרף לבניית תשתית למחזור נוסף.

העיר הבצורה הייתה מוקפת חומה כפולה ושעריה היו סגורים ומסוגרים על בריח. זמן רב עבר מאז נפתחו בפעם האחרונה. לקראת בואו של המלך ופמלייתו לא הייתה ברירה אלא להשקיע את הדרוש ולפתוח את השערים. בעלי מלאכה הוזעקו מרחבי העיר, הם שימנו את הצירים, רופפו את הברגים בכנפות השער, דחפו ומשכו כאיש אחד, השער נפתח, והתהלוכה עברה בסך לקול תשואותיהם של יושבי העיר. 

עכשיו, כאשר המעבר פתוח לרווחה והצירים משומנים, מספיקה רוח קלה בכדי לסגור את השער בטריקה, ותוך שנייה. 

מי שמחפש את הנמשל, הוא כאן: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=145526

אורחת גמלים נשברת מול הר מווריד באופק,
עת שמש אל עצמה נחבאת בים חולות אפור,
ורוח חרישית נושבת על פני עולם צחיח,
רוחשת צל דבשת אל רהט מי הבור.
צבוע משחר לטרף, פגר נבלתו,
של מי אשר צמא למוות בתורו מזון.
אבן חול נשחקת, שבה אל חולית,
מרוץ הגרגרים, סחרור ללא תכלית.

במרחב הכניסה למוזיאון Ateneum
בהלסינקי מתחו חבלים על ענפי עץ ענק שעומד בשלכת, ועליהם תלו עשרות חולצות צבעוניות. 

באיזור אחר תלו רק חולצות לבנות. 

מה אמנות בזה, ישאל כל בר דעת.

"יצירות אמנות אינן חייבות להדמות לאובייקט המופיע בהן...אמנים יעסקו בניסיונות חדשניים להצגת העולם, וברעיונות חדשניים על הטבע, החומרים ומטרות האמנות, מתוך גישות אסתטיות שונות." תענה ויקיפדיה תחת הערך "אמנות מודרנית".

אם כך, הכל אפשרי והשאלה המעניינת היחידה היא האם יצירה זו מדברת אלי באופן מסוים או משאירה אותי אדישה.

האם אוסף מלבושים צבעוניים המוצג בדרך מגרה למדי בHamburger Bahnhof, ברלין, הוא אמנות?

ומה עם שמיכות פוך דחוסות בתוך סלים? (אותה אמנית כמו בתמונה הקודמת).

וערימה ענקית במרכזו של אולם ריק במוזיאון בזלצבורג?

או שמלה עשויה ממסיכות מנתחים כשהעולם מסוגר בקורונה?

על קיר המכבסה הישנה בקיבוץ כפר סאלד תלוי בגדי פסיפס, וזה עושה היגיון ומבוסס הקשר, זאת אמנות, יאמר הצופה המותש ממודרניזם.

ומה עם כביסה שתליתי בעיצומו של טיול ארוך? האם זו אמנות?

יש ימים בהם נחוץ לי שקט. אני רוצה לשמוע רק את המחשבות שלי, רק את הדיונים הפנימיים, רק ביני לבין עצמי. ששש, אל תשאלו אותי, אל תפנו אלי, אל תצטרכו אותי ואל תעסיקו אותי בבעיות שלכם ולא בהגיגים המשתפכים שלכם. ששש, רק אני עכשיו, בתוך הבועה שלי, בתוך הלבד שלי, צפה על הגב במים צלולים, באוזניים מלאות מים, מלאות בשקט מוחלט, ואל תחשבו בטעות שמדובר במצב "אין", זה לגמרי מצב "יש" והוא נהדר.

אני יכולה להרגיש את הלחי שלך מול כף ידי הפרוסה בעוד קצות אצבעותיי אוחזות קלות באזנך.

אני אגע בלחי המזוקנת שלך

ואלטף לך קצת את האוזן,

כשהחזה שלך יהיה צמוד אלי

וידיך מקיפות אותי בחיבוק.

הלב שלי רואה את האהבה שלך,

זה קטע של אושר, אולי של מימוש כמיהה.

מוזר לחשוב שכף יד פרוסה על לחי ואצבעות נוגעות באוזן,

יכולות ליצור כל כך הרבה שלווה

ואושר אינסופי שכולו פליאה.

"שהיה פה שמח לפני שנולדתי

והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי..."

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

מוקדש לכל מתלונני הנוסטלגיה 💜

כשאתה נושק אל החלום, 

אצלי, בחדרי חדרים של אשליית הדמיון, מתרחשת דרמה. 

הרוח נושבת בפתחי אי הידיעה,

ונוכחות נאלמת קורסת פנימה בעצבים חשופים. 

אני מרגישה אבודה בחלל ובזמן

תוהה אם הדרך סבבה ובאה

שוב אל נקודת ההתחלה.

לו היו לי שני פיות,

היה האחד משתיק שאלות של עבר ועתיד

ששואל משנהו.