***

ההתרחקות טובה לי. 

אני צועדת באפלולית הערב,

לא מכירה את שני הכלבים הגדולים שרצים לצידי 

מכוונים אותי בכשכוש זנבם ובעיסוק המרחרח שלהם.

המרחק מבהיר את התמונה.

אני שוכבת עירומה והרוח מלטפת אותי

הירח המתמלא בדרכו למסתור ההרים

והרעמים מזכירים לי שחורף שלם לפניי.

אני מסתכלת מלמעלה.

לא ממש רואה את הפרטים

הם לא חשובים לי להבנת המרחב

שאני נהנית למלא. 

שרשרות חרוזים, מוזיאון לאמנות מודרנית, הלסינקי, פינלנד

אני חושבת שכבר נרדמתי. העיניים נפקחו וראיתי חתול. הוא עמד ממש ליד המיטה ונדמה לי ששמעתי אותו מגרגר בנחת. חתול שמנמן, שיערו ארוך וחלק. ניסיתי ללטפו אבל לא הצלחתי להזיז את היד. משהו עצר אותי. עצמתי עיניים לשנייה או שתיים ופקחתי אותן שוב. החתול עדיין היה שם, באותה הפוזה בדיוק.

אולי אנסה לדבר איתו, חשבתי. מה כבר יכול להיות? ללא מילים שאלתי אותו מי הוא ומדוע הגיע. 

באתי ללוות אותך, ענה. ממש שמעתי. אולי דמיינתי?

שכנעתי את עצמי שאלו שטויות וניסיתי להבריח אותו. הוא לא נבהל. האמת שגם אני לא. זו הייתה סיטואציה מוזרה אבל מוכרת באיזה שהוא אופן.

הרגשתי בטוחה.

ללוות לאן? שאלתי.

לשמיים. לגבול האין והיש.

מדוע שארצה ללכת איתך לשם? הקשיתי.

כי ביקשת. ענה לי בפשטות.

חשבתי לעצמי שאני לא זוכרת שביקשתי בקשה שכזאת. הרי אני ידועה כאדם מעשי. מה פתאום טיול בשמיים?

הסכמתי. הרגשתי שהלב שלי מסכים ושכל כולי מוכנה לצאת להרפתקה.

נכנסתי לכדור מוזהב, מנוקד, גבשושי ומאיר אשר חבר במהירות לכלי רכב ענק שהתמזג בחשכת הלילה. הוא הזכיר לי לוויתן. כזה הצולל בעומקיו האפלים של אוקיינוס.   

צוהר עגול נפתח וכדור הזהב חמק פנימה ונעגן. חשתי תנועה איטית וגלית וידעתי שאני הולכת ומתרחקת מהעולם המוכר שלי.

כשעצרנו והדלת נפתחה ראיתי לפני מסדרון ארוך ובסופו דלת גדולה אליה צעדתי. הדלת נפתחה ללא קול וחשפה בפני אולם עגול והומה אדם. אדם? התבוננתי סביבי בדמויות הרועשות. 

במרכז האולם עמד שולחן מקושת וחשתי שבפני היושבים לפניו עלי לתת את הדין. עלי להסביר. אבל מה?

עיני ננעלו בעיניה של דמות עגולה ובוהקת, דמוית שמש, אליה קרבתי באיטיות. השמש לחשה לחש תודה לחתול הנאמן שליווה אותי והוא נעלם. הצצתי סביבי וגיליתי שהאולם דומה במראהו לאולם תיאטרון מיושן, לו קומות רבות והוא מלא מפה לפה. 

אלו נציגי 54 התרבויות. שמעתי. 

הם באו לבחון את כוונות ליבך.

הרגשתי חשופה. שקופה לעיני כל. 

עמדתי שם, חשה את הלמות לבי הנחקר, הנסרק באלפי מחושים בלתי נראים.

נשמתי נשימה עמוקה.

התקבלת.

את יכולה להתחיל.

שמעתי.  

בדיוק באותה שניה בה נכנס הקצה, 

ונדמה שלא נותרה אפילו טיפה אחת 

של אנרגיית תנועה,

מתהפך האוויר סביבו 

ברעש גדול, 

וראשית חדשה נולדת.

אין לזה סוף, זה כל הקיים.

צבעים יכולים לבטא את כל הרגשות, לשנות מצב רוח, להחליף אנרגיה, להרע או להיטיב.

מגוון כל כך גדול של אפשרויות, וכמובן שום יכולת להקיף, לכן בחרתי פינה אחת קטנה בדרום אירלנד, לא רחוק מהעיר קורק, העיירה קינסייל, Kinsale, שהיא כל הצבע שאפשר.

אל תחפשי במקום בו תובטח לך הצלחת החיפוש. 
את תגליות המקום הזה כבר מיצית, אדמתו שחוקה ממהלך כפות רגלייך. 
צאי אל המרחב הנעלם, אל שדות הנעדרות המתמשכת, אל אדמת הבתולין של ההרפתקאות המוכנות לקראתך בזרועות פתוחות. 
דאי אל המרחבים העוטפים את מרחב קיומך, צאי אל ההרים הנישאים, אל עושר הדגה שבים, אל מעוף הציפורים במרחבי-יה.
בטחי באל כי ינחה צעדייך ויובילך ביד רכה ובוטחת בין גלי הפחד ומעצורי הקיבעון.
ראי עצמך כמרקו פולו של הרוח הטועם לראשונה את מטעמי המזרח.
גלגלי על לשונך מילים ורעיונות, שירה והגות,
פרעי שערך ברוח,
רקדי
רקדי

ציור על מדרכה, טולוז, צרפת

אולי אין לי מספיק ניסיון כדי לדעת מה אני רוצה ביחסים בדס"מיים, אבל יש לי מספיק ניסיון כדי לדעת מה אני רוצה בבן זוג ליחסים בדס"מיים.

בדחיפת קיר מושקע מאמץ גדול, 

אבל לקיר יש תכונות 

שנשתלו בו מלכתחילה.  

הוא נועד להיות בלתי נדחף, 

גבול של בטון, אבן ויציבות. 

את דוחפת ונהדפת בחזרה 

באותה העוצמה בדיוק, 

כך שנותרת 

מותשת ומתוסכלת, 

תוהה מדוע בכלל טרחת.

קירות באנקמפ Encamp, אנדורה

בשנת 1996 נסגרה אחרונת הפנימיות שבה למדו והתגוררו ילדי העמים הילידיים של קנדה. רשת הפנימיות שפעלה החל משנת 1876 הייתה אחראית לחטיפת תינוקות מהוריהם ולרצח המוני של ילדים, במטרה "להטמיע" אותם בתרבות הקנדית המערבית.

הזוועה הזאת התחוללה, והיא כתם שחור בתולדות האומה הקנדית, כתם שהם מנסים למחוק בשלל דרכים ביניהן הקמת מוזיאונים אנתרופולוגיים ותערוכות המציגות ומפארות את התרבות הילידית.

התערוכה "קאנו" הוצגה בבית העירייה של באנף, אלברטה, בהרי הרוקי הקנדיים.

(מדגם מייצג מהתערוכה)

הוא כל כך יפה כשהוא שוכב לידי, משוחרר מהעוצמות שנאגרו בו, מסדיר את הנשימה, מרגיע את קצב הלב, והגוף שלי נוגע בו בכמה מקומות מקריים שנבחרו על פי תבנית לא מוגדרת של יצירה אלוהית, בכדי להזכיר שתבנית יכולה להשתלב בתבנית דווקא בחוסר המודעות ובנכונות שלא להתנגד לטבעי.

תבניות בשדה התעופה היתרו, לונדון

צריך להיפרד מהן, הוא אמר, הן בין כה וכה לא מועילות לכלום ורק עושות ויעשו צרות, הרי רק צד ימין פעיל, אז קדימה, היו שלום ותודה על הדגים ועל השנים.

השנים בהן מילאתן אותי בבינה מסתיימות כאן ועכשיו, ואת הבינה ארכוש ממקורות אחרים, שהרי ידוע שיש כאלה למכביר, אמרתי אני.

אז הוא הזריק, ומשך וחפר, וניחם במילות כיבושין מרגיעות, וגילה אמפתיה וכבוד לפחד ולכאב, וגמר בקול תרועה רמה כששתיהן הונחו על המגש לפניו, ותפר ושיטח הנחיות בפניי ואף הושיט דף כתוב למקרה שהבינה תסתלק ממני בטרם אחכים מחדש, ושילחני לביתי להחלים ולהירגע.

tulips in bilbao - jeff koons