***

אל אמנות ציורי הקיר התוודעתי לראשונה באיסט סייד גלרי בברלין - קטע באורך 1.3 ק"מ שנותר מחומת ברלין והפך לגלריית החוץ אולי המפורסמת ביותר.

עם השנים מה שהוכר בעבר כגרפיטי (כתובות, בדרך כלל פוליטיות ובדרך כלל מחתרתיות ולא חוקיות), הפך ליצירות אמנות מוכרות ומבוקשות, ואין עיר, מתחם מבנים או סתם קירות רנדומליים שלא כוסו בציורים, חלקם ענקיים ואחרים זעירים. 

(הנה כמה דוגמאות מתוך אלפי צילומים שאספתי במשך שנים).

כריסטיאנה, העיר החופשית, קופנהגן, דנמרק

דאנדי, סקוטלנד

ברלין, גרמניה

גלזגו, סקוטלנד

שתולה, ישראל

טראלי, אירלנד

קלגרי, קנדה

מנצ'סטר, אנגליה

אני רוצה לצאת מהמיטה

אבל היד שלי נמשכת לפטמה

היא מלטפת ומועכת

וצובטת

אני מדמיינת שזאת היד שלך

ומתחרמנת

קמה...

אני מסתכלת על ערימת הכלים בכיור

היד שלי ממוללת דגדגן

דחופה בכוח 

מרחיקה תחתונים

אני מדמיינת שזאת היד שלך

ומתחרמנת

מזרימה מים על הערימה...

הראש שלי מלא במחשבות מעשיות

אני מפנטזת

שזאת היד שלך שמלטפת לי את השיער

ומתחרמנת

יש מה לעשות,

אני אומרת.

ווטרפורד, אירלנד

בחלומי מישהו השאיל לי את אופניו והרשה לי לרכב עליהם כאוות נפשי. 

אלו היו אופניים משוכללים, קלי תנועה ומהירים, ולהפתעתי חשתי עליהם בטוחה ויציבה, ונעתי בכבישים סואנים כמו גם בדרכי הרים מפותלות, בביטחון מוחלט.

עושרו של משאיל האופניים לא התבטא בכסף, למרות שחשתי שיש לו גם מזה, והוא העניק לי אותם בחיוך של מי שכבר ראה, חיוך הסוד של יודע דבר.

ואני נעתרתי להזמנתו להפוך את האופניים לכלי באמצעותו אני חשה ומבינה את החיים, קוראת את הסיפור שלי תוך כדי דיווש, מדוושת ומתעלה, נעה מבינה טוב יותר, ומחייכת.

פארק הולנד, לונדון

אני מתענגת על הסדר המופתי

בראש שלי.

כל מושג והגדרה שוכנים לבטח

במגירה המתוייגת להפליא שלהם.

רצף של מגירות,

ערימת קופסאות מאורגנת.

כל הגדרה והתנסויותיה,

כל מושג וחוויותיו.

סדר מקנה יציבות וביטחון,

אני אומרת לעצמי בהתלהבות.

*

מי שמקלקל את השמחה

הוא הלב שמוציא

ומתעקש לא להחזיר

למקום.

אתמול חתכתי את האצבע באבחת סכין, בטעות כמובן. מיד אחר כך חשבתי שעפתי לאחרונה יותר מדי גבוה מבחינה רוחנית, והדם הפורץ והמסרב לעצור, הוא מסר לקרקוע אשר נחוץ באופן מיידי.

על כן, הנה קצת אדמה וקצת פחות רוח.

***

בהפוגת הגשם אני יוצאת לסיבוב בקרת נזקים.

***

יש לי שטח גדול מסביב לבית.

וזאת העונה בה הגינה משתלטת עלי מרוב עשבים וצמיחה פראית.

אני עוקרת והם צומחים מחדש, אני עוקרת ואחרים צומחים. זה מן ריקוד כזה שאני אולי פחות נהנת ממנו אבל עושה רושם שהגינה דווקא כן. 

לסיום, הידיים מלאות בוץ חום כהה שצריך לקרצף במברשת קטנה מתחת לזרם מים חזק.

***

נכון, זה עץ ממש יפה, בעיקר באביב ובמהלך הקיץ, עם הצל הגדול והבית של הציפורים, אבל בסתיו הוא מתחיל לאבד לא רק את העלים אלא גם את הפירות הקטנים והיבשים שאם דורכים עליהם בחוסר תשומת לב, מחליקים. ואז, בסתיו ואל תוך החורף צריך כל הזמן לטאטא את הדק, וזה דק גדול והמטאטא נהיה כבד מרגע לרגע.

***

היא גדלה וגדלה, מעבה שורש ועלים נפוחי נוזלים, השנים עוברות, הסבלנות כמעט פוקעת, ואז היא סוף סוף פורחת, האלוורה.

שבו אני מרגישה צורך לשתף שיר

בלי הקשר ספציפי לטקסט.

אולי בהשפעת שני הטקסטים האחרונים,

כפל וכפל 2.

וגם להגיד תודה על כל מה שיש,

על הקריאה והתגובות שלכם,

ועל הטוב שבחיי.

❤️

כשחיים בו זמנית בשמיים ובארץ,

חשים התעלות כמו גם קושי.

לפעמים הכבדות מוחצת אותי אל האדמה, גם כשאין לזה שום סיבה  נראית לעין, לא קרה כלום שונה, רק הרגשה לא משהו, עצב.

לפעמים העצב מקדים את הסיבה ורק אחר כך אני מבינה אותו ואת מהותו.

ואז מגיע האיזון.

הם מאזנים זה את זה, השמיים והארץ,

הם מנדנדים אותי על מטוטלת הרגשות, לרגע הם מכבידים, לרגע מרוממים,

עד ששקט משתרר, גם אם זמני.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 פעלה בעיר ורוצלב שבמערב פולין, תנועה אנטי-קומוניסטית בשם "האלטרנטיבה הכתומה". ראשי התיבות של התנועה יצרו את המילה DWARF. 

כתובות גרפיטי וציורי גמדים ביטאו את מסרי התנועה, ומאוחר יותר הופיעו גם גמדי ברונזה שגובהם כ-20 ס"מ והם הונחו בפתחי בתים וחנויות, ובמקומות נוספים במרכז העיר.

אי אפשר למצוא את כל 700 הגמדים הפזורים היום בעיר והפכו לאטרקציה תיירותית, גם לא בעזרת המפה המציינת את מיקומם, אך נחמד לחפש. (אני מצאתי בערך 50).

(לכל גמד יש שבב מזהה, למניעת גניבות).

מנסה

לחיות בו זמנית.

במישור הקרקע,

רגלים יחפות,

בהונות לופתות רגבים.

ובמישור הענן,

לב ממריא אל על,

בוחן יכולת מעופו.

לפעמים אני מרגישה

שאני כבר שם

בשני המישורים,

פוסעת עפה.

בלהט הלילה לא זכרתי את שמו

כי מעולם לא נהגה בשפתי.

חיככתי עצמי עמוק בתוכו

זימררתי עליו את גופי.

באשמורת שלישית נדמו קולות

רשיפה מעיקה בחזה,

בתווך עלה כבאוב הכפור,

רציתי שיקום וילך. 

בכניסה למוזיאון העיצוב, לונדון