***

הזמן נזיל במעגלי הדורות כשהכל נוכח, עבר, הווה ועתיד באותו הזמן חסר הזמן. זוהי אחדות אינסופית בין העולם החושי הקיים במציאות, אך חולף, לבין האידיאה האינסופית. 

***

שישי בערב והרוח הדרום מערבית מבשרת גשם שגם אם יבושש להגיע, ריחו נישא באוויר, מרנין את הלב בציפייה.

על המדורה הרחוקה מניחים סאג' ואופים פיתות דקות, מעל המדורה הקרובה תולים פוייקה ובה רוחש תבשיל בשר, אבל הכי מעניינת היא המדורה השלישית, מדורת הילדים, שם מנהל את העניינים בחור נמרץ בן 7, שולח את אחיו להביא עצים מהערימה הרחוקה, והם משתרכים עם פנס, ממלאים הוראותיו בדייקנות, מייצרים כמות נאה של גחלים לתפוחי אדמה.

רוב הזמן הוא יושב מול האש ולא זז, מהופנט. מדי פעם הוא יוצא לריקוד מעגלי ושב למקומו, ואני רואה את החיבור לקדמוני שבו, לרוח שמעבר למקום ולזמן, זו הלוחשת על אוזנו ומניעה אותו.

כשהוא שאל אותי

אם אני עוזבת

עניתי כן,

מייד כשאסיים לאסוף

את כל התשובות

לשאלה מדוע.

בדרך מהעיירה ווסקה בצפון ספרד לעומקם של הרי הפירנאים, הציבו עשרות פסלי ברזל גסים וחלודים, ניגוד גמור להרים המיוערים שהלכו וגבהו ככל שהתקדמנו.

לפעמים אני תוהה מה גורם למעצב או לאדריכל לבחור במה שבחר, אך לרוב אני נותנת לעיניים להכיל את המראות ולנפש להתחבר או לא. הסגנון המתכתי-חלוד הכבד המשיך גם באנדורה.

זה היה זינוק מרהיב.

הראש הוביל את התנועה בעודו חותר קדימה, והברכיים התכופפו אל הבטן כאילו ביקשו לאגור בתוכה את הכאב ולא להרפות.

המדרון התלול, כמו גם כוח המשיכה, אחזו בכדור הגוף וגלגלו אותו עמוק אל תוך החול שהתפזר מעוצמת הגלישה.

הלב הגביר פעימותיו, מתפכח מאשליית השקר, ומהגרון פרצה שאגת זעם שהתמזגה עם הדמעות.

בסופו של דבר נדם השאון. 

הגוף נצמד אל תחתית המורד בפישוט איברים, והריאות נאבקו בחול שאיים להטביען.

אני לא נשארת במקומות שמשעממים אותי,

אני לא נשארת בקשר עם אנשים שלא מאתגרים את החשיבה והיצירתיות שלי, 

אני חסרת שקט בחיפוש אחר "הדבר הבא", ולא משנה באיזה תחום,

הסקרנות שלי בלתי נלאית,

אני זקוקה לתנועה מנטלית, לגירוי תמידי ולעניין,

ואני אוהבת שיגרה, יציבות ושקט.

איך זה מסתדר יחד?

במורכבות האנושית הכל אפשרי,

אני ההוכחה.

התארגנתי היטב בטרם צאתי לדרך. 

ארזתי שלל תובנות חדשות, 

מנוסחות כדבעי. 

גם שער הכניסה נראה מזמין כתמיד, 

אך בטרם הספיקותי להיכנס, 

חלחלה בי ההבנה שכניסה לא תהיה כאן שכן החץ הצביע על יציאה מיידית.

אם כך,

הדרך יכולה להיות וירטואלית לחלוטין,

אפילו אין צורך להיכנס ולצאת.

ולכן,

אולי אין משמעות לנקודת הכניסה או לנקודת היציאה, 

שכן החץ הצביע על יציאה מיידית. 

אם כך, 

הדרך יכולה להיות וירטואלית לחלוטין, 

אפילו אין צורך להיכנס ולצאת. 

ולכן, 

אולי אין משמעות לנקודת הכניסה או לנקודת היציאה, 

מספיק שהדרך תהיה ברורה.

קית הרינג, ברלין

להשתוקק למשהו חדש, כמוהו לא היה, להתלפף באהבה, לקוות לרגע השיא ולזה שאחריו, להרגיש את הנשיות מתפוצצת על פני החד פעמיות, זאת שהיא שונה ואחרת ממה שקדם לה, זאת שנוצרה בדיוק בזמן הנכון כדי לענג.

לעמוד משני צידיו של נהר, להתקרב לאט, להעצים את הרגע, לשכוח כל מה שטמון בזיכרון וכל שתוכנן למחר, להסכים לחלוק, לוותר על הלא רלוונטי שנולד מתוך האגו המנכס, לראות את הקשור כלא קשור ואת הנפרד כשלם שיש לו חלקים רבים ולכל אחד מהם תפקידו, לזכור את היתוש באוזן האריה ואת הקוץ בכף הדוב, ולקבל.

לחוש אהבה גם לבלתי נסבל וללא אפשרי, לאי הרצון והקבס, לגלגל את אי האכפתיות בין האצבעות ולשמור על שוויון נפש שהוא תולדה של התגלגלות קודמת, לצחוק מול האבסורד המתאמץ להביא עד הקצה, ועוד מעט, לרחף מעל התהום ולחזור בחזרה אל הביטחון שבידיעה.

וגם לא צריך.

דוד של מיכלאנג'לו באמת מדהים, אבל גם "אוקיינוס" של ג'אמבולוניה (ג'ובאני בולוניה) שחי ועבד בפירנצה בסוף המאה ה-16.

אוקיינוס היה טיטאן בנם של אורנוס וגאיה, וכן הנהר הגדול שהקיף את העולם כולו.

הפסל הענק שנמצא במוזיאון הלאומי ברג'לו, בפירנצה, הדהים אותי ביופיו.

פותחות את הוילון של היותך

מלבישות אותך בעירום נוסף

חושפות את הגופים של גופך.

הידיים שלי

ממציאות גוף אחר לגופך.

פירנצה, איטליה (זה לא דוד, זה חתיך אחר :))

הלחמניה הייתה תפלה. כשבחרתי בה מבין סוגים שונים של לחמניות היא נראתה מבטיחה. הבטיחה ולא קיימה למרות שבנגיסות אחדות היא הייתה נסבלת.

האשל היה בסדר. ניערתי אותו היטב, חרצתי במכסה שני פתחים קטנים ושתיתי בלגימות קטנות ככל שאפשרה לי הנהיגה. הוא היה טעים. מה קרה ללחמניה, תהיתי?

מאוחר יותר, כששכבתי מעולפת בסלון, לרגעים כאן ולרגעים הוזה עולמות אחרים, חשבתי שרק בגיהינום יכול להיות ללחמניה טעם כזה.

הטלפון צלצל ונדם, ושוב צלצל. לא עניתי. גם לא הייתי בטוחה שצלצל. הצלצול המצפצף באוזניים לא פסק. צריכה מים, לשתות עכשיו, צריכה. ועברו עוד כמה שעות עד שהצלחתי להעמיד את עצמי, לדדות למטבח ולהתכופף מעל כף ידי הקעורה שמתחת לברז.

בלילה רחשו הפחדים סביבי. יוצאים ממני, מתנחשלים בגלים שחורים ומאיימים, מכים בי כל הדרך חזרה אל עומק הבטן. היה שם המוות בריקוד גרוטסקי עם השטן, והסוף במחול עוועים עם כרונולוגיית חיי. לועגים, צוחקים, מבקרים את הקליפה הריקה מתוכן שנותרתי.

רציתי לגרש אותם, להרחיקם, לצעוק עליהם שזה מוקדם, הרבה יותר מדי מוקדם, אבל כל שיכלו הגרון התפוח והלשון הצבה ליצור היו המהומים חסרי משמעות.

נכנעתי. שחררתי. הרפיתי והמתנתי.

אנגינה ויראלית, אמר הרופא.

4-5 ימים וזה עובר.

צדק.

(קרה, אבל לא לאחרונה).