***

כמו שהיום מתחיל והאור נאסף  

בטיפות קטנות, אל ים גדול,    

כמו שהלב מתעורר ודופקו עולה

בנקישות עזות, יותר ויותר.

כמו שהתבונה מתערבבת

בטיפשות הסביבתית,  

והחמלה מתעצמת מול צער וייסורים,

וכאב.

כמו

מכונה שהתניעו ממש ברגע זה

והבוכנות שלה עולות ויורדות

בקצב משביע רצון,

אני. 

לא תמיד יש מספיק מקום.
לכן כדאי להתבונן בקפידה ולנסות לארגן את המרחב הקיים ביחס למה שרוצים להכניס אליו.
צריך לזהות במדויק את האפשרויות, ולא לקפוץ פנימה על עיוור, ואז לגלות שהמקום צר מדי.
כשאין מספיק מקום, מתחייבת הקטנה משמעותית של הקופץ, וזה חבל.

מי ייתן וכל גבר יכיר

אהבת דגדגן אמיתית

שיש בה מסירות לאובייקט

ולהט נחשק ומחבק

לשון ושפתיים יישקו

דבש חלקלק ומתוק

כזה שיישאר גם מחר

ויהפוך לו ללחם חוק. 

יאיוי קוסמה, מוזיאון גוגנהיים, בילבאו, ספרד

אני לא מרגישה את החלל ריק באמת

כי באופן בלתי מוסבר

הוא מתמלא

באותות וברמזים,

בשברי סימנים שאין להם ממשות,

אך יש להם נוכחות.

והנוכחות צבועה בגוונים פסטליים,

זוהרת באור שמגיע מחלל שכן,

או משילוב אינסופי של חללים.

בפעם הראשונה שנפגשנו יצאתי לקראתו להגיד שלום והוא הצמיד אותי אליו לחיבוק, ונישק אותי ישירות על השפתיים, נשיקה חזקה של מי שלקח עלי בעלות הרבה לפני שזה דובר או הוסכם, ואני נמסתי, הרבה לפני שהבנתי עד כמה.

הוא שאל מה אני מעדיפה, תותים או דובדבנים.

מה זה כל כך משנה עכשיו,

כשאין לא את אלו ולא את ההם.

ההתעקשות שלו הוציאה ממני דובדבנים, כי הם חמוצים יותר.

נזכרתי בסלסלות קרטון קטנות

מלאות פטל, אוכמניות ושאר פירות יער שראיתי בשוק בעיירה קטנה בגרמניה, וקניתי.

פעם עצרתי את האוטו בצד הדרך

ונכנסתי ליער לעשות פיפי.

היו שם שיחים מלאים בפירות אדומים וקטנים, אבל לא העזתי לטעום.

ככה זה כשהאחים גרים מתערבבים

בראש עם היטלר.

בטלפון הוא נשמע מהוסס. אני לא בטוח, הוא אומר,  אני לא יודע אם כדאי, הכי טוב להיפגש כך במקרה, ברחוב. אבל מה נעשה שאנחנו לא מסתובבים באותם רחובות? הוא ספק שואל ספק מפטפט לעצמו, מסתיר מבוכה.

לא כל כך הולך לי עם נשים, אני גדול מדי בשבילן, הוא מצחקק. רפרוף עונג קצר חולף בי ונעלם כשאני אומרת: אין בעיה, אם לא מתאים לך, נוותר.

לרגע משתררת דממה, ואז הוא אוסף את עצמו ומסנן בשקט, אני אבוא.

אלוהים יודע למה אני צריכה את זה. למה לא נמאס לי עדיין מכל השרוטים הילדותיים האלו שלא סגורים על עצמם, שמחפשים את התרופה לבדידות התהומית שלהם בחוץ, במקום להתבונן לתוך עצמם, שם היא נמצאת, לקבל ולאהוב את עצמם כמו שהם. 

מתחיל לא טוב, אני אומרת לעצמי בזמן שאני אוספת את נעלי ההתעמלות וכמה חולצות שמפוזרות בסלון. אפילו גרוע, אני מקטרת לעצמי. 

הוא נראה טוב, אני מציינת לעצמי כשהוא יוצא מהאוטו, מתקדם לעברי, ומייד מבקש קפה שחור. אני, שדמיינתי אלכוהול משחרר תוהה בקול. אני לא אוהב לאבד שליטה, הוא אומר.

עם פריקים של שליטה אף פעם אי אפשר להגיע לשום דבר. הם בוחנים כל מעשה שלהם בשבע עיניים ובדרך כלל גם פוחדים מנשים. הרי בצידו השני של קו הרצף עומדת ההתמסרות והנכונות לחצות גבולות שעד כה נחשבו בטוחים. מי שפוסע שם, על קו התהום ומרשה לעצמו לקפוץ, זוכה במעוף משובב נפש שאחריו כבר לא יהיה אותו אדם.

השיחה מקרטעת והוא מבוהל. העיניים שלו בכל מקום חוץ מאשר עלי. מדי פעם הוא נוגע בקדמת המכנסיים שלו, ממשש את הסחורה, בודק. הוא לוגם לגימה נוספת, מזכיר מכרים משותפים שלנו ותוחב את היד עמוק לתוך המכנסיים הרחבים שלו. אני מרגישה שאני מאבדת את מעט הביטחון שעוד נותר בי.

דקות ארוכות של שתיקה עוברות והוא נוגע בעצמו בפעם האחרונה ומדברר את הזין שלו: לא!... לא בא לו.     והולך.

אהובי בוהק בעטיפתו

ממתין בסבלנות שאקלף 

קיפוליו החדשים

אשר טרם ראו אור

מרשרש קלות

בצלופן החידוש

עד שאלקק.

קראתי לאחרונה טקסט שכתבתי לפני כמה שנים.

אני זוכרת את נקודת הזמן בה הוא נכתב, ויודעת למה דווקא בנקודת הזמן הנוכחית, הוא שוב מתאים לי.

לפעמים טקסטים ישנים נראים כמו משהו שעדיין לא התפתח, כמובן מנקודת מבט כאילו גבוהה יותר, כי עברו כמה שנים ועכשיו אני כבר יודעת, כאילו יודעת, נזכרת שבעצם לא יודעת.

הטקסט הזה נשאר רענן ומתאים גם לאחר שנים, מה שאומר שבמקור שלו, בזמן הכתיבה, הייתי מחוברת לעצמי היטב.

עכשיו אני נמצאת בנקודה דומה בספירלה.

אם אני מדמה את ההתפתחות הרוחנית שלי לתנועה ספירלית, היא עולה כלפי מעלה, מועצמת וחזקה יותר, אבל היא חוזרת ונוגעת שוב ושוב באותן נקודות כואבות שצריך לפתור.

אלו תמיד אותן נקודות לחיצה, הנקודות שמפעילות אותי.

וממש עכשיו, כמו אז, אני בנקודת ההשלמה עם המציאות אחרי שהתנגדתי לה בשבועות האחרונים בהכחשות למיניהן, בסיפורים מעוותי זיכרון ומוח, קצת בשפל, קצת עולה, שוב שפל, היי זמני וכן הלאה.

הייתי לא שקטה בפנים, אבל השקט הגיע.

וזאת ההשלמה.

אפשר לנשום לרווחה, לפחות זמנית.

היא פקעת צפופה וסבוכה של זיכרונות ארוגים בנצח
ממקור הבריאה
גן העדן הראשוני
מאז היותה ניצוץ ועד עכשיו.
בכדי להבינה,
אני אוחזת בקצהו של חוט ומושכת 
לאט או מהר,
תלוי במצב הרוח 
או בנכונות להתמודד
או בעוצמת הפחד.
ובמשיכה מתגלה לפני סיפור חיי
שכאן,
שהיה, 
ושלעולם לא יגמר.