לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. (קהלת, ג' א')
בפסח אני מתחלפת. לא באופן חד משמעי, לא באופן מוחלט, אך הפוקוס שלי משתנה וכך גם זווית הראיה שלי.
בחצי הראשון של השנה אני עסוקה יותר במהלכים האישיים והפנימיים שלי.
בראש השנה אני מברכת את עצמי ומציירת בדמיוני את תמונת ההתרחשות האישית שאני מבקשת שתתגשם.
בחשבון הנפש של יום הכיפורים אני בוחנת את מערכות היחסים שלי עם הסובבים אותי, אך נקודת המוצא היא אני והחזרה תמיד אל עצמי. זה הזמן בו אני מצהירה על תיקון ושינוי, זה הזמן בו אני מרחיבה עבור עצמי את המושג "סובלנות".
ארעיות הסוכה מזכירה לי לבדוק מה המשמעויות שאני נותנת למושג "יציבות". מה חשוב לי לייצב בחיי ואלו תחומים אני משאירה לעצמי כתחומים רופפים, ארעיים ומשתנים. המתח הזה שבין ארעיות ליציבות מזמן תנועה והשתנות.
בחנוכה אני מתחברת לגבורה ולאומץ האישיים שלי. ליכולת שלי להתמודד גם עם משימות שעל פניו נראות בלתי אפשריות עבורי. המעטפת בתוכה אני חיה, גדלה. אני יודעת שאני יכולה לעשות יותר, אני יודעת שאני אמיצה.
פורים הוא ההזדמנות לבחון אחת לאחת את המסכות שאני עוטה מול כל אחד מהחלקים המרכיבים את חיי. מה מהם נכון לי ועל מה אפשר לוותר ולהסיר.
אבל בפסח, אני מתחלפת.
"והגדת לבנך" מחבר אותי לשלשלת הדורות, להתחלה הלאומית שלנו, למעבר מעם עבדים במצרים לעם הולך ומתגבש סביב נורמות וערכים משותפים. העיסוק שלי בעם מעביר אותי מהאישי לקולקטיבי.
בכל אחד מהמועדים שיבואו אחרי פסח אהיה כבר חלק משלם גדול ורחב ממני, שלם אליו אני חשה קשר והזדהות.
"ויהי ערב ויהי בוקר - יום אחד" (בראשית, א', ה'), וחג חנוכה שמח.
