צרור המפתחות נראה בדיוק כמו בסרטי הכלא הידועים: טבעת ברזל גדולה עליה מושחלים מפתחות בצורות ובגדלים שונים. התפלאתי שיש לי כל כך הרבה מפתחות, ולמען האמת בכלל לא זכרתי מה פותח כל אחד מהם, אם בכלל. מפתחות זה טוב, אמרתי לעצמי בחיוך שבע רצון, תמיד טוב שיש מפתחות.
***
לאורך המסדרון החשוך ראיתי מספר דלתות, את הרחוקות רק דמיינתי כי היו מטושטשות. ניסיתי לפתוח את הראשונה וכצפוי היא הייתה נעולה. מה יש לי לחפש מעבר לדלת הזאת, תהיתי, ובכל זאת המשכתי לנסות גם את הבאה אחריה ואת הבאות אחריה. זכרתי שיש לי צרור מפתחות, רק שלא היה לי מושג היכן הוא. האם תליתי אותו על המתלה הייעודי בכניסה לבית או שהנחתי אותו על הדלפק במטבח? זיכרון מעומעם עלה במוחי, זיכרון של תנועת הטלה אל מתחת למיטה. לשם זרקתי אותו? אולי, אבל איזו מיטה זו הייתה, לא הצלחתי להיזכר.
***
שקועה במחשבות טיילתי לאורך המסדרון שהלך ונפתח, הלך והתרחב והפך לשביל ששיחים צומחים משני צדדיו, ובאופק, ים. עזבי אותך מדלתות נעולות, אמרתי בקול רם והתיישבתי על אבן עגולה בצד השביל. נוח, חשבתי בסיפוק.
