באחד הטיולים שלי נחתתי בגלזגו אחרי קונקשן בפרנקפורט, והמזוודה שלי לא נחתה יחד איתי. זו הייתה תקופת "כאוס המזוודות" שאחרי הקורונה ולכן לא היה הרבה מה לעשות, מה גם שחברת התעופה מיהרה לשלוח sms ובו נכתב: אנחנו יודעים שהמזודה נותרה מאחור, נשלח אותה מחר. מילאתי טופס כנדרש ובדקתי איך אני מרגישה. ברגעים הראשונים אלו היו תדהמה, לחץ וכעס. האם נתאחד ואם כן, מתי?
אני מחזיקה מעצמי אדם מעשי ולכן התעשתתי ושמתי פעמיי למלון בשדה, לחדר שהוזמן מראש לפי התוכנית. למזלי אני תמיד מקפידה לקחת איתי בתיק שעולה לטיסה, פריטים הכרחיים שמאפשרים לי התארגנות גם ללא המזודה. אם כך, נכנסתי לחדר, למקלחת ובעודי לבושה במגבת, למיטה. במקום לספור כבשים ספרתי חפצים: מה היה במזודה ועד כמה מצער או לא נורא להמשיך את החיים בלעדיו?
בבוקר נסעתי צפונה אוחזת בידי שקית נילון גדולה בה כבר התחלתי להניח "מציאות חליפיות" שקניתי בדרך. זה די נחמד לנסוע בלי המזודה שוררתי לעצמי בחיוך, זה מאתגר ומעניין, הוספתי. ביני לבין עצמי שמתי לב לפלא שהתרחש בתוכי: אני סבבה לגמרי.
נזכרתי באותו טיול בו אחת, גברת לנטוש (Lantosh) לקחה בטעות את המזודה שלי והשאירה לי את שלה. בכמה שעות שעברו עד שהחלפנו חזרה הספקתי לבכות, ליבב על מר גורלי ולצרוח בזעם על כל פקידה ובעל תפקיד רלוונטי.
התבגרתי מאז, ציינתי לעצמי בסיפוק. אחרי 3 ימים החלטתי שיש צחוקים ויש חלאס ונסעתי לפורט ויליאם לקנות קצת בגדים חליפיים.
אחרי 6 ימים המזודה מצאה אותי.
