ממוקדם בבוקר הרגשתי שזה הולך להיות יום מבאס. האנרגיות היו נמוכות, הייתי רחוקה מהבית, כל דבר עצבן אותי ובזוויות העיניים עמדו דמעות נון-סטופ. ביום הקודם גיליתי שנוצר חור בחיבור של הסוליה לשאר הנעל ואני רק בתחילתו של הטיול, מה אעשה בלי נעלי הליכה נורמאליות? פקידת הקבלה אמרה שיש חנות דקטלון בהמשך הרחוב ושהיא ממליצה לי לבדוק שם. יצאתי לדרך ובדימיוני החנות הענקית באלכסנדרפלאץ, ברלין. מפלצת של מוצרי ספורט, מחנאות, טיולים ומה לא.
ה"קיוסק" שהגעתי אליו היה מצומצם וקטן כל כך שהיאוש החל להזדחל ללב כבר בכניסה. יש לי 3 אופציות, הזמין אותי המוכר הצעיר אל המדף. זוג אחד נראה סביר, אבל מה הסיכוי? מדדתי והופתעתי לטובה. לקחתי אבל המצב רוח הקודר אפף אותי וסירב להתפוגג.
ואז הוא התחיל למשטר אותי בשלט רחוק, בהודעות חסרות רגישות בוואטסאפ ובאמירות שלא הצליחו לזהות את המצוקה הרגשית שלי. בכיתי בשקט על הספסל ליד הנעליים החדשות, באמצע רחוב הומה בסן סבסטיאן ולא הצלחתי להפסיק, לא את הבכי ולא את שטף ההודעות שנחתו עלי, ביניהן: קני שפתון אדום וציירי את האות הראשונה של שמי על שדך. ביצעתי, צילמתי ושלחתי. שלחתי, בכיתי ותהיתי.