יומן מסע משולטת לנשלטת

הקדמה:

לקח לי הרבה זמן להגיע לכתוב את הפוסט הזה.

תחילה חשבתי להתחמק ממנו באלגנטיות וזה מהסיבה הפשוטה שעוד בטרם התחלתי בכתיבת הפוסט הזה כבר הבנתי שפשוט, זה לא הולך להיות בעבורי.

כמות הטיוטות שכתבתי היא מטורפת, כמות הניסוחים ששיניתי לא מחוברת למציאות, אבל לפתע זה היכה בי, השיעור שעליו נכתב הפוסט הזה עדיין חי, קיים ומורגש בי, השיעור הזה עדיין מטלטל לי את הלב אך כמו הפיניקס, אני אצמח ממנו ואתחזק.

אז מספיק עם הניסיונות לספר אותו בצורה פואטית, אני פשוט אכתוב אותו כמו שהוא, נוגע, מדוייק, חושפני ואמיץ.

הפוסט הספציפי הזה לא מכיל תיאורים מיניים, או אורגזמות מטורפות.

הפוסט הזה מכיל אותי, את נשמתי החשופה ואת האמת הרדיקלית שלי.

כי אם יש משהו שלמדתי על אדוני ועל כמה אני סומכת עליו ובוטחת בו ועל ההחלטות שלו, זה שבהסתכלות על הסיטואציות כמה ימים לאחר מכן, כמעט שבועיים ליתר דיוק, זה היכולת המופלאה של אדוני לפרק אותי ולהרכיב אותי מחדש.

לעיתים, אני מרגישה עם עצמי ולעצמי כמו קובייה הונגרית נטולת פתרון ... אבל אז אדוני מגיע וכמו במטה קסם, מעביר אותי שיעורים מהסוג המורכב והמתוחכם ביותר ולפתע פתאום השורות בקובייה מסתדרות והכל ברור יותר.

אז בואו נתחיל:

גם הבוקר התעוררתי להודעת בוקר טוב של אדוני.

יש משהו בהודעות בוקר שלו שגורם לי להרגיש עטופה, רצויה, שייכת.

משהו בהודעות ממנו בבוקר פותח לי את היום בצורה כזאת שגורמת לי לחייך ותאכל׳ס? תמיד חשבתי שאנשים שמחייכים ממש מוקדם בבוקר זה בעיקר נסיכות מבית היוצר של וולט דיסני, נו בלונדיניות כאלה ששרות עם ציפורים.

שלחתי לאדוני תמונה של הלבוש שלי שאוכל לקבל אישור ולאחר שקיבלתי ממנו אישור ומחמאה, יצאתי ליום שלי מלאה באנרגיות ושמחה מבלי לדעת מה עובר במוחו הקודח של אדוני.

״הגעתי למשרד״ כתבתי לו וכעבור מספר דקות הוא ענה לי:

״מצויין״ הוא כתב ״אסמס בהמשך״.

הודעת ״מיקומך?״ הגיעה לאחר כמעט שעה

והתשובה שלי ״במשרד״ נשלחה מספר שניות לאחר מכן.

״קומי גשי לשירותים מיד תתפשטי לגמרי ותצלמי לי אותך״ אדוני כתב בצורה שלא משתמעת לשני פנים.

ואכן ניגשתי לשירותים, הורדתי את המכנס את החולצה את החזייה וצילמתי לו את עצמי.

תוך פחות מחצי דקה הגיעה הודעה ״האם לא הייתי ברור? !״ הוא שאל ומשהו בי הרגיש את הכעס כבר בהודעה.

״מה עם התחתונים?!״ הוא שאל

״היית רציני? אתה באמת רוצה שאוריד תחתונים?״ כתבתי לו

ופתאום קיבלתי הודעה מהסוג שלא ציפיתי לה:

״תתלבשי בבקשה וגשי חזרה למשרד״ הוא כתב ״אם את לא מקשיבה לאדון שלך אנחנו נוותר! נדבר אחר כך״

אני נשבעת לכם, שפתאום הבנתי למה התכוון המשורר באומרו: ״הרגשתי את האדמה נשמטת לי מתחת לרגליים״, אני אפילו לא יודעת איך לתאר את התחושה שחשתי, האם זאת אכזבה? האם זאת פגיעה? מה זה?!?!?!  

״אדוני״ כתבתי לו ״אני מצטערת, אני אוריד הכל״

״אין צורך״ הוא ענה והוסיף, ״תחזרי למשרד אני אכתוב לך בהמשך״

והתנתק! הוא התנתק!

פתאום הבנתי מה אני מרגישה!

זוהי תחילתו של התקף חרדה, ולא כזה מהסוג שעובר ברגע אלא כזה מהסוג שמשאיר בנו חותם.

חצי שעה המתנתי למוצא פיו של האדון שלי, חצי שעה בין הארוכות בחיי, הבהלה השתלטה עליי, השאלה של האם איבדתי אותו חזרה ועלתה, ובעוד אני מנסה להעלים אותה אני מבינה שאני נמצאת כרגע במחול שדים מטורף של רגשות, משהו שלא הכרתי שלא נתקלתי בו אף פעם.

״תיגשי לשירותים״ הוא כתב ״והפעם תתפשטי לחלוטין! אני ברור?״

״כן אדוני״ עניתי והיה לי ברור שברגע זה כל מה שהוא יבקש הוא יקבל רק בבקשה שלא יילך ושיחזור ללטף אותי כי ״הסטירה הרגשית״ הזאת, יש לה תחושה של חסרת סוף.

נכנסתי לשירותים, התפשטתי ושלחתי תמונה – Done!

״יופי״ הוא ענה ושמעתי את הכעס בקול שלו אפילו שרק התכתבנו.

״אני מבקש שתסתובבי״ הוא כתב והוסיף ״ידיים על הכיור, פטמות צמודות לראי, ראש ישר מבט למראה, תסתכלי על עצמך״

״כן אדוני״ כתבתי והוספתי תמונה של המנח המבוקש.

״מעולה״ הוא כתב, את נשארת ככה עד שתקבלי הודעה ממני, תניחי את הטלפון ותמשיכי להסתכל על עצמך במראה.

אני כותבת את השורות הללו ושוב עיניי מתמלאת דמעות, הרבה  דברים הייתי מוכנה לעשות בעבור האדון שלי, אבל להתבונן אל דמותי במראה בעוד אני ערומה כביום היוולדי, זה משהו שבחיים לא חשבתי שיכול לקרות!

מהרגע שאדוני ביקש ממני לעמוד בפוזיציה הזאת ועד הרגע בו הוא שחרר אותי, עברו בפועל לא יותר מ-4 דקות, אך בתוך תוכי עברו להם שנים.

שנים של שנאה עצמית, שנים של חיפוש אחרי פגמים שרק אני רואה, שנים בהן גברים היו מסתכלים עליי כמו על חתיכת בשר, שנים שהאמנתי שככה אני אמורה לראות את עצמי ובעיקר שנים של ניסיון להסתיר את איך שאני נראית ולהחביא כל סממן ליופי חיצוני.

רצית להרים ידיים מהכיור, להתלבש, לצרוח על האיש הזה שקורא לעצמו האדון שלי שהוא חתיכת בן זונה ושאני שונאת אותו, רציתי לקחת את הבגדים שלי את החוויות המדהימות שהיו לי עד כה ולברוח, אני לא צריכה את זה חשבתי לעצמי, אני לא צריכה את החרא הזה.

אבל באותה נשימה משהו קרה.

לא רציתי לזוז, הרגשתי שהוא מסתכל עליי, מעבר לראי,הרגשתי בתוך הכאוב הנפשי הזה שהוא שומר עליי!

פתאום המבט הכועס התרכך והדמעות, אוי הדמעות, הדמעות התחילו לרדת בלי שליטה, רק שהפעם הדמעות הללו היו דמעות שחרור כאלו שהיו עצורות בתוכי מעל 20 שנה.

הכעס, התחלף בחמלה, השנאה בקבלה והדמעות בדמעות של השלמה.

מדהים איך האיש הזה, גרם לי לאהוב את עצמי ובאותה נשימה אחרי יותר משבוע, הוא גרם לי להבין שאני אוהבת אותו.

שאני מוכנה להתמסר לו עד הנצח.

באותו יום, בערב סיפרתי לו מה הרגשתי מה עברתי וכמה זה טלטל אותי, הרגשתי שלו היה יכול היה מחבק אותי והתחושה הזאת מילאה אותי בתחושת אושר שאין לה סוף.

ב21:30 קיבלתי ממנו הודעה:
״יפה שלי הוא כתב, תתחילי להתארגן לשינה הוא כתב לי 22:30 כיבוי אורות״

״באמת אדוני?״ שאלתי אותו

״כן מהממת שלי״ הוא כתב ״עברת חוויה מטלטלת היום, אני רוצה שתשני טוב הלילה״

״תודה אדוני״ כתבתי לו ״22:30 כיבוי אורות״.

22:25 קיבלתי ממנו הודעה:

״ יקירתי״

״ כן אדוני?״ עניתי

״אני שלך, רק שלך״ הוא כתב לי

ואני? אני כבר לא הייתי זקוקה לכלום מעבר לזה!

״תודה אדוני על היום״ כתבתי לו והוספתי ״אני שלך אדוני רק שלך״

באותו הלילה ישנתי כמו שלא ישנתי הרבה מאוד זמן.

ומאז לא רק שאני מסתכלת במראה, אני גם אוהבת את הדמות שמשתקפת ממנה... אותי.

תודה עלייך אדוני,

א.א.א.א

אני שלך אדוני