שיר מסע

"אני גאה בך, אתה ממש מתבגר לאחרונה"

משפטים מהסוג הזה אני שומע כבר מכמה אנשים לאחרונה.

היום בבוקר קמתי בהרגשה רעה, כמו בכל בוקר לאחרונה, אבל הרבה פחות מהרגיל.
אולי מחר זה יהיה אחרת. אבל אין ספק שבמכלול אני מרגיש הרבה פחות רע מאיך שאני רגיל להרגיש אחרי פרידה.
בטח אחרי פרידה כמו זאת שראיתי כמשפחה שמעולם לא הייתה לי והגשמת חלום שהיה לי מגיל 0.
תמיד פרידות היו אצלי עקב אכילס. תמיד פחדתי שיעזבו אותי, כי כל כך רציתי את זה. היו לזה השפעות רעות אבל גם טובות על הקשר.
תמיד השקעתי ברמה שאף אחד אחר לא השקיע. תמיד אהבתי ברמה שאף אחד אחר לא היה מסוגל לאהוב. תמיד הערצתי את האישה שלי.
ותמיד קיבלתי פרידות ברע. את זאת קיבלתי ברע מאוד, ולא פעם אחת. כי היא עזבה בכל פעם שהיה משהו שפגע לה בביטחון.
אז קיבלתי את זה רע בכל פעם מחדש.
והפעם, דווקא הפעם, כשזה סופי, כשהיא (כנראה) עם מישהו אחר, אני יחסית בטוב.
אני מדוכא, אבל אני עובד, ולומד, ומתפתח ומתקדם ומכיר אנשים ויוצא עם חברים ומתאמן ומתנדב ואוהב את החיים שלי.
הלב שלי היה רוצה שהיא עוד תהייה חלק מהם, אבל הראש שלי מבין שהיא בגדה לי באמון, והוא מבין שהפרידה הזאת הייתה לטובה,
ומכיר בעובדה שהיא לא רוצה להיות חלק מהחיים שלי ומקבל את זה.
לא בשמחה, אבל מקבל.
ואני מניח שזה היה הרגע שבו התבגרתי באמת.

תודה לחברים שלי שידעו לשים לב ולומר לי

תוספת:
נכון, אני עדיין לומד, עדיין מתגבר ומתבגר, עדיין לא איפה שאני רוצה להיות. אבל אני אהיה, ומהר יותר מכל מי שאני מכיר.
וכשזה יקרה אני אסתכל אחורה ואגיד שכל הדרך הזאת הייתה שווה את זה, ומי שלא רצה להשאר בחיי הפסיד.
אני כבר מעכשיו יודע לומר שהפסדת. הפסדת את מי שאני (שזה כבר דיי טוב בפני עצמו) והפסדת את מי שאהיה.
אז כן, אני מבואס רצח שעזבת, בטח כשאני חושב שהסיבה שלך לא הייתה מבוססת וכל הפחד שלך היה רק בראש שלך.
אבל אני מקווה שיהיה לך טוב.
אני כן מקווה שיום אחד תראי אותי ותחשבי לעצמך "היה לי יותר טוב אם הייתי עכשיו איתו".
אני אוהב כל אחד ואחד מהחברים שלי (ויש לי לא מעט מהם), שתמיד שם בשבילי - מחזקים אותי, מקשיבים לי, ואומרים את המילים הנכונות ברגעים הנכונים,
ועוזרים לי להתקדם, ולהבין על מי ועל מה אני צריך לשים את הפוקוס בחיים.
ואני ממשיך במסע.

יאללה, שיהיה יום טוב, לי ולכולם.

יודעת מה? תעשי לי אספרסו.
אבל אחד חזק. אני מרגיש קצת הפוך.
אחד כזה שישרוף לי בבטן וירים אותי באויר.
שישכיח ממני את הצרות, כי אני לא מצליח בלי משהו חיצוני שיעורר אותי.
משהו שיתן לי כאפה של אנרגיה, שימקד אותי, שיזכיר לי בשביל מה אני כאן.
שיחזיר לי את הטעם לחיים, גם אם הטעם מר. 

תכיני לי אספרסו כזה עם קצף למעלה, שיזכיר לי שיש מעבר למרירות.
שימי לי גם איזו עוגה בצד.
תעמדי שם ליד המכונה ותלחצי על הכפתור.
תסתכלי עליי, תסתכלי על המכונה, תחכי עד שזה יסיים למזוג.
תביאי לי את הכוס ותחייכי, תראי לי שאת אוהבת אותי.
ההגשה הזאת תגיד לי המון.

שבי לידי, תסתכלי עליי כשאני שותה. תראי איך הצבע חוזר לי ללחיים.
תראי איך אני שותה אותו לאט, נזכר שיש דברים קטנים בחיים שעוד יכולים לגרום לי להנות.
תסתכלי עליי ותחייכי.
תחכי שאסיים לשתות, אולי אבקש ממך עוד אחת.
תחכי שאסיים לשתות בשביל שהכוחות שלי יחזרו אליי ואולי אוהב את החיים שוב.

כשאסיים לשתות את תקחי ממני את הכוס ותשימי אותה בכיור, ואני אבוא אחרייך ואנצל את האנרגיה שקיבלתי בשביל להעיף אותך למיטה.
אני אזיין אותך בחושניות, ואתרוקן.
אתרוקן מהכל.
וכשנסיים אני אקום באיטיות, אתלבש, אלך אל הספה ואתנשף.
את תבואי אליי ואני אגיד לך -

תעשי לי אספרסו.
אחד חזק, כי כבר אין לי עוד כוחות.

היא הייתה הפרח העדין שלו, והוא היה הצל שלה, המקום שבו יכלה להסתתר ולהרגיש בטוחה. הוא עמד לצידה, הגן עליה מכל איום, טיפח ודאג לה שלא תדעך. כל שלב בהתפתחותה ליווה מקרוב, כמו גנן מסור המעניק אהבה לגינה שלו. הוא וידא שהיא תפרח, ביום ובלילה, ושאף אחד לא יתקרב אליה, כאילו הייתה שייכת רק לו.

היא פצעה אותו שוב ושוב עם הקוצים שלה, אך הוא לא ויתר והמשיך לאהוב אותה, חזק יותר בכל יום. הוא רצה להיות היחיד שיחזיק בידיה, לראות את יופיה כמו שאף אחד לא ראה. הוא לא זכה לאהבה הדדית, אך למרות זאת, היא הייתה כל עולמו, התקווה שלו. הוא אהב אותה באופן עמוק ואמיתי, כמו שאיש מעולם לא אהב.

הוא השקיע בה כל מה שהיה לו, השקה במים וחשף אותה לאור, נתן לה את הטיפול שכל אישה חולמת לקבל. בלבו ייחל לרגע שבו היא תחזיר לו את האהבה באותה עוצמה, לחלום בו היא תחבק אותו כמו שהוא חובק אותה, אך זה נותר חלום בלבד.

היא הייתה כמו הירח והכוכבים בשבילו, היא האירה לו את הדרך, מדהימה ביופיה ובכל פעם שהסתכל עליה היא הייתה מרימה את נשמתו, אך לא משנה כמה התקרב היא תמיד שמרה על מרחק. היא תמיד נשארה רק משאלה בליבו והוא היה המקום האפל שלה.

בכל ערב, כשהיה לבד במיטתו, היה מחבק את הכרית ומזיל דמעה של כאב, בידיעה שהיא תמיד תהיה הפרח העדין שלו, והוא יישאר המקום האפל שלה, זה שיסתכל עליה מרחוק ושישמור עליה באהבה עד יומה האחרון.

"כשאינך שייך למקום מסוים, החיים דואגים להציב בפניך מצבים לא נוחים עד שאתה יוצא משם, וגם כאשר הכל נראה כאותי, זה קורה רק בגלל שממתין לך משהו יותר טוב.

תהיה קשוב לחיים כאשר הם מוציאים אותך בכוח ממקומות שאתה לא צריך להיות בהם"

~Mario Benedetti (סופר ומשורר)

חזרתי בשאלה בגיל 16 והפסקתי להאמין באלוהים.

באיזה אלוהים? בכולם.

היו לי תקופות שהאמנתי בקארמה, אבל לא בלב שלם.

לאחרונה חוויתי את אחד המשברים הגדולים בחיי (אפשר לקרוא על זה בהמשך הבלוג), וניסיתי למצוא מקור תמיכה חדש.

התחלתי לקרוא, לדבר עם אנשים, להקשיב, לשמוע, לנסות למצוא משהו גדול ממני ומשמעות חדשה לחיים.

וככל שחקרתי יותר הבנתי פחות, והאמנתי פחות. 

רבים מאיתנו מנסים למצוא תשובות במקומות ברורים – ספרי דת, חכמים, מקורות ידע מסורתיים. אבל לפעמים התשובות האמיתיות נמצאות במקומות לא צפויים. במוזיקה שאנחנו שומעים, בחוויות של אחרים, בספרים לא קונבנציונליים, ואפילו בטיולים או שיחות קצרות עם זרים. איך זה שהרעיונות הכי עמוקים נמצאים לפעמים דווקא מחוץ לכל תיאוריה או אמונה

בתוך כל השאלות והחיפושים, יש רגעים של שקט – אותם רגעים בהם אנחנו לבד עם עצמנו, בלי רעש מסביב. זהו זמן שבו אפשר למצוא תשובות ברורות יותר, להקשיב לקול הפנימי שלנו. ייתכן שדווקא ברגעים האלה – בטיול ביער או בים, כשאנחנו יוצאים מהעיר – מגיעות תובנות שלא מצריכות הסבר נוסף. אולי דווקא אז, אפשר למצוא סוג של אמונה שמבוססת על מה שאנחנו מרגישים, ולא על מה שלמדנו או שמענו.

ייתכן שהמשמעות לחיים וליקום אינה משהו שמגלים ברגע אחד, אלא מסע אינסופי שמוביל אותנו לתובנות אישיות שנבנות לאט. אולי כל מפגש, כל אתגר וכל משבר משמשים כחלק מהפאזל, והחלקים נחשפים אט אט. אולי האמונה היא לא התשובה אלא דווקא השאלה – מה עכשיו? מה אני לומד מכל זה?

האם יש כוח עליון או שאנחנו רק רוצים להאמין שיש?

אפשר גם לשאול – האם אנחנו באמת מאמינים שיש אלוהים, או שאולי אנחנו פשוט רוצים להאמין שיש כוח עליון, שמכוון אותנו? אולי האמונה בעצם נובעת מהצורך להאמין שיש מי שידאג לנו ומי שמוביל אותנו.

אז מה אתם אומרים, יש אלוהים?

Feel pain, accept pain, and know pain. Those who do not know pain will never understand true peace

היה לי פעם ילד.
הוא לא היה שייך לי,
אבל הוא היה קצת שלי,
אפילו אם לרגעים קצרים.
אהבתי אותו, כן.
אפילו שהוא לא היה שלי.
לא הייתה לי באמת ברירה, הוא היה שייך לאישה שאני אוהב.
אבל הגיע יום, שאהבתי גם אותו.
וכשאותה אישה שאני אוהב החליטה ללכת, היא לקחה גם אותו. 
ומה יכולתי לעשות? הוא לא היה שלי,
אז נאלצתי להתנתק פעמיים, גם ממנה וגם ממנו..
והיום אני לא יודע למי אני מתגעגע יותר, אליו, אליה, למשפחה שהם נתנו לי, או שחשבתי שהם יתנו לי.
ואני לא תמיד בטוח מי מהם הסיבה לדמעות.
אף פעם לא הייתה לי משפחה כזאת, שרציתי.
אז זה כואב עכשיו, כי כשחשבתי שסוף סוף יש לי אחת משלי - כשסוף סוף מצאתי את המקום שלי,
נאלצתי להתנתק.
ולמרות שהוא לא היה שייך לי, הניתוק כואב כאילו הוא כן.
ואפילו אם זה היה רק בראש שלי, הוא עדיין חסר לי. כאילו הייתי אבא שלו באמת.
ואין לי דרך לומר את זה אחרת,

אני פשוט מתגעגע למשפחה שלי.

הכאב הזה הוא כמו זיכרון חי, כזה שלא מרפה. אבל עם הזמן, למדתי לחיות איתו. אולי זה מה שהאובדן הזה לימד אותי – איך להחזיק בזיכרונות היפים גם כשהם מכאיבים, איך להמשיך קדימה עם הקושי עד שאמצא את המקום שלי, ואולי למדתי שלפעמים אנחנו מקבלים מתנות קטנות ויקרות, גם אם הן לא נשארות איתנו לנצח. היום אני מבין שהרגעים הקצרים האלו לימדו אותי מה אני מחפש באמת, ושיום אחד אולי תהיה לי משפחה משלי, מלאה באהבה, בזיכרונות וברגעים שאוכל לשמור קרוב ללב.

אני מצטער על הדרך שבה דברים קרו, הייתי רוצה שזה יראה אחרת. הייתי משנה לא מעט. לפחות שהיום לא הייתי צריך לחיות עם השאלה שאני חיי איתה "ומה אם?"

ומה אם היום הייתה לי משפחה..

צולם ב10:00

הייתה לי אזעקה באמצע

חמישית הבוקר

בא לי בדיוק בהפסקה בין הסטים

הרגשות החזקים שוב עולים.
זה בא במפתיע, בלי התראה.
טריגרים מאוד קטנים מפעילים את זה, ופתאום אתה מרגיש מועקה בחזה, הנשימות נהיות כבדות, מצב הרוח והפוקוס יורדים, ואפילו מרגיש קצת מסוחרר.
אולי זה מעין התקף חרדה?
"בקטנה, זה יעבור."
לפחות זה מה שאני אומר לעצמי,
אז אני בולע רוק וממשיך את היום.

זאת לא פעם ראשונה, ואי אפשר להרשות לכל חרדה לעצור לי את החיים ולהרוס לי את היום.
אז אני ממשיך, כי עוד רגע זה יעבור.
ואז פתאום זה נעלם,
ברגע אחד.
לא ברור אם סימן טוב או רע.
זה נעלם, אבל שאר היום נשאר קצת אפרפר.
ואני כותב בשביל לפרוק, לשתף, בלי שאף אחד ידע מי אני. אז זה כיף.
מרגיש כאילו משהו רע קורה, ואולי זה רק בראש שלי, והכל בסדר.
יום יפה בחוץ, אז יצאתי להתאמן בים.
זה רק רגש, זה יעבור.
כמו ענן אפור,
גם זה יעבור,
בסוף.

.

.

לפחות אני נהייה חטוב יותר 😆

הכרנו בפייסבוק,

אף פעם לא כיוונו למערכת יחסים,

אף פעם לא רצינו שום דבר מעבר לחברות טובה.

והנה הגיע יום ההולדת שלי.

אספתי אותה מהבית והלכנו לחגוג עם חברים.

עשינו מסיבה ביער חשוך עם מוזיקה, חטיפים והמון אלכוהול.

שנינו שתינו לא מעט, ובאמצע הערב אני רואה אותה משחקת בטלפון.

נתתי מבט חטוף לטלפון שלה ואני רואה שהיא בוואטספ.

- "עם מי את מדברת?"
- "זה לא עניינך"

ושלחה אליי חיוך חצי מפלרטט חצי "אתה מכיר אותי כבר".

ישר לקחתי לה את הטלפון - עד עכשיו לא ברור אם מקנאה או שרציתי לשמור עליה.

היא רדפה אחריי עד שהגענו למקום שלא ראו אותנו.

נעצרתי, כשהטלפון ביד שלי.

אני מחזיק אותו ב2 ידיים מאחורי הגב - "את תצטרכי להתאמץ הרבה יותר בשביל לקבל אותו"

היא ניסתה לקחת אותו בכל דרך אפשרית, אפילו בדרכים פחות מקובלות..

היא יודעת כמה היא עושה לי את זה.

היא קירבה את הפנים שלה לשלי בצורה איטית וסקסית כמו שהיא לא עשתה מעולם.

ידעתי מה היא עושה אבל המוח שלי נכבה.

ובאותו רגע היא לקחה את הטלפון.

- "טוב בסדר ניצחת. לפחות תגידי לי עם מי את מדברת"
- "אני קובעת עם מישהו לאחר המסיבה"
- "ואת חושבת שאני אקח אותך אליו?"
- "ככה או ככה זה לא יהיה איתך אז אין לך ברירה"
- "אנחנו עוד נראה לגבי זה"

חזרנו לשבת עם החברים עד סוף הערב, המשכנו לשתות ולהנות.

"כבר נהייה מאוחר" אחד החברים אמר, "הגיע הזמן שאתקפל"

התחלתי לשמוע זימזומים של הסכמה וכל השאר התחילו להתקפל גם כן.

- "יאללה נתקפל גם אנחנו, אתה מחזיר אותי הביתה?"
- "למה מה קרה עם הבחור שקבעת איתו?"
- "נהייה כבר מאוחר והוא נרדם
- צחקתי, "איך הוא יכל לפספס אותך"

ראיתי אותה מסמיקה, אף פעם לא ראיתי אותה מסמיקה כשהחמאתי לה, אבל תיארתי לעצמי שזה בגלל האלכוהול.

אמרנו שלום לכולם וכל אחד הניע את הרכב ונסע. אני התעכבתי קצת בלסדר את כל הדברים שהבאתי איתי למסיבה.

המוזיקה כבויה, האורות נכבו, ונשארנו רק אני והיא באמצע היער בשקט ובחושך.

- "את מתבאסת שהוא ביטל לך?" שאלתי.
- "כן, קצת. הרבה זמן לא שכבתי עם מישהו. חסר לי מגע"
- "לא נורא, יש לי הרגשה טובה שיהיה לך משהו מעניין בקרוב מאוד"

זאת לא הייתה רמיזה מצידי, אבל נראה שהיא הסיקה את המסקנות שלה. התקרבה אליי ונישקה אותי.

כמובן שלא יכולתי (או רציתי) לעצור את זה, אבל בכל זאת עצרתי לרגע "אתה בטוחה?"

"שתוק כבר ותהנה מזה".

הצמדתי אותה עם הגב לרכב, המשכתי לנשק אותה והתחלתי להוריד לה את החולצה. ממש כמו בסרטים.

התפשטנו מכל הבגדים, רק אני והיא באמצע יער חשוך.

- "זוכר את כל הסיפורים שכתבת לי? אתה יודע שאני ונילית אבל אם כבר אנחנו כאן אני רוצה לנסות איתך את חלקם"
- "את לא צריכה לבקש פעמיים. רדי על הבירכיים"

היא ירדה על הבירכיים והתחילה לרדת לי.

נתתי לה סטירה קטנה על הלכי (בכל זאת פעם ראשונה שלה אני לא רוצה להגזים)
- "אמרתי לך לרדת לי?"
- "סליחה"

תפסתי לה את השיער.

אני בהתרגשות פסיכית אבל אני שם על עצמי מסכה של קר רוח.

אני מקרב את הפנים שלי לשלה ולוחש לה באוזן "את ביקשת, ומעכשיו את עושה רק מה שאני אומר לך. את מבינה את זה?"

היא מהנהנת.

"יופי, עכשיו תקומי מהריצפה. אני עכשיו משחק אותה השוטר הרע"
"ואני השוטרת הטובה?"
"האמת שזה רעיון יותר טוב ממה שהיה לי. את השוטרת הטובה, אבל אני הולך להתייחס אלייך כמו אל פושעת"

היא עומדת מולי בעירום, מחייכת אליי חיוך חרמן, מסתכלת לי ישירות בעיניים, מתקרב אליי באיטיות, ופעם ראשונה שאני שומע אותה מדברת בטון כזה סקסי "מה אתה הולך לעשות לי?"

הדופק שלי עולה, הנשימות מתקצרות, אני בולע רוק, נושם עמוק ועונה לה "זה לא עניינך".

אני לא יכול לעמוד בזה כבר, אני לוקח אותה למאחורי הרכב, מצמיד לה את הראש לתא מטען ונכנס אליה בעוצמה.

היא צועקת, ואני נותן כולי. יכול להיות שזאת תהייה הפעם היחידה.

אני רואה אותה מתחילה לרעוד ואני מרגיש על שהשרירים שלה סוגרים על הזין שלי, ומיד לאחר מכן השרירים נהיים רפויים והיא מרטיבה כמו שלא הרגשתי מימיי.

היא נשארת על הרכב ואומרת בהתנשפות "פאק איך לא זיינתי אותך עד עכשיו?!"

אני מחייך, מסובב אותה אליי, מחזיק לה את הסנטר, מצמיד את הפנים שלה לשלי ואומר לה "יש לך את כל הלילה לפצות על זה"

היא אומרת לי להכנס למושב האחורי של הרכב "הגיע הזמן שאראה לך גם את הכישורים שלי"

אני נכנס למושב האחורי ושוכב על הגב והיא מתחילה לרדת לי.

אוח כמה שהיא יפה כשהיא ככה בעירום ומשקיעה בי, מעולם לא דמיינתי שזה ירגיש ככה.

אני אומר לה שאני עומד לגמור והיא נעצרת.

- "את לא אוהבת שגומרים לך בפה אה? מאכזב."
- "תאמין לי שאתה לא תתאכזב"

היא עולה עליי ומכניסה את הזין שלי לכוס שלה, "גרמת לי לאבד את עצמי, עכשיו הגיע הזמן שאעשה את אותו דבר בשבילך"

היא מתחילה לעלות ולרדת בקצב מטורף. החזה והשיער שלה קופצים ביחד איתה. מחזה מושלם.

אני אומר לה שוב שאני עומד לגמור והיא מוציאה אותו החוצה.
-"מה עכשיו?" אני שואל בטון קצת חסר סבלנות
- עכשיו הגיע הזמן לגרנד פינלה"

היא שוב יורדת לי, עכשיו בקצב עוד יותר מהיר ממקודם. מרגיש שהיא נותנת את כולה. זאת הירידה הכי טובה שקיבלתי מימיי.

היא יורדת עד שאני גומר, היא בולעת את זה כאילו היא לא שתתה יומיים. נראה שהיא נהנת מזה ואפילו קצת צריכה את זה.

היא מלקקת את הכל, לא משאירה אפילו טיפה קטנה.

"מי ידע שאתה כזה טעים?"

אוח המשפט הזה.

היא עולה עליי שוב, מסתכלת לי בעיניים, כשאני שוכב על הגב ואני רואה את כל הגוף שלה.
"בוא נחזור הביתה, הפעם נסע אליך, יש לי תוכניות חדשות"
היא קורצת לי.

אנחנו מתלבשים, מגיעים אליי הבייתה, נכנסים בדלת, אני בא להדליק את האור והיא עוצרת אותי ואומרת "את זה אתה כבר לא צריך לעשות"

היא ישר מתפשטת,

ואני רק אגיד לכם שהמשך הלילה היה משהו שלא אשכח יותר לעולם.

*הסיפור הומצא*