היא הייתה הפרח העדין שלו, והוא היה הצל שלה, המקום שבו יכלה להסתתר ולהרגיש בטוחה. הוא עמד לצידה, הגן עליה מכל איום, טיפח ודאג לה שלא תדעך. כל שלב בהתפתחותה ליווה מקרוב, כמו גנן מסור המעניק אהבה לגינה שלו. הוא וידא שהיא תפרח, ביום ובלילה, ושאף אחד לא יתקרב אליה, כאילו הייתה שייכת רק לו.
היא פצעה אותו שוב ושוב עם הקוצים שלה, אך הוא לא ויתר והמשיך לאהוב אותה, חזק יותר בכל יום. הוא רצה להיות היחיד שיחזיק בידיה, לראות את יופיה כמו שאף אחד לא ראה. הוא לא זכה לאהבה הדדית, אך למרות זאת, היא הייתה כל עולמו, התקווה שלו. הוא אהב אותה באופן עמוק ואמיתי, כמו שאיש מעולם לא אהב.
הוא השקיע בה כל מה שהיה לו, השקה במים וחשף אותה לאור, נתן לה את הטיפול שכל אישה חולמת לקבל. בלבו ייחל לרגע שבו היא תחזיר לו את האהבה באותה עוצמה, לחלום בו היא תחבק אותו כמו שהוא חובק אותה, אך זה נותר חלום בלבד.
היא הייתה כמו הירח והכוכבים בשבילו, היא האירה לו את הדרך, מדהימה ביופיה ובכל פעם שהסתכל עליה היא הייתה מרימה את נשמתו, אך לא משנה כמה התקרב היא תמיד שמרה על מרחק. היא תמיד נשארה רק משאלה בליבו והוא היה המקום האפל שלה.
בכל ערב, כשהיה לבד במיטתו, היה מחבק את הכרית ומזיל דמעה של כאב, בידיעה שהיא תמיד תהיה הפרח העדין שלו, והוא יישאר המקום האפל שלה, זה שיסתכל עליה מרחוק ושישמור עליה באהבה עד יומה האחרון.
