"כשאינך שייך למקום מסוים, החיים דואגים להציב בפניך מצבים לא נוחים עד שאתה יוצא משם, וגם כאשר הכל נראה כאותי, זה קורה רק בגלל שממתין לך משהו יותר טוב.
תהיה קשוב לחיים כאשר הם מוציאים אותך בכוח ממקומות שאתה לא צריך להיות בהם"
~Mario Benedetti (סופר ומשורר)
חזרתי בשאלה בגיל 16 והפסקתי להאמין באלוהים.
באיזה אלוהים? בכולם.
היו לי תקופות שהאמנתי בקארמה, אבל לא בלב שלם.
לאחרונה חוויתי את אחד המשברים הגדולים בחיי (אפשר לקרוא על זה בהמשך הבלוג), וניסיתי למצוא מקור תמיכה חדש.
התחלתי לקרוא, לדבר עם אנשים, להקשיב, לשמוע, לנסות למצוא משהו גדול ממני ומשמעות חדשה לחיים.
וככל שחקרתי יותר הבנתי פחות, והאמנתי פחות.
רבים מאיתנו מנסים למצוא תשובות במקומות ברורים – ספרי דת, חכמים, מקורות ידע מסורתיים. אבל לפעמים התשובות האמיתיות נמצאות במקומות לא צפויים. במוזיקה שאנחנו שומעים, בחוויות של אחרים, בספרים לא קונבנציונליים, ואפילו בטיולים או שיחות קצרות עם זרים. איך זה שהרעיונות הכי עמוקים נמצאים לפעמים דווקא מחוץ לכל תיאוריה או אמונה
בתוך כל השאלות והחיפושים, יש רגעים של שקט – אותם רגעים בהם אנחנו לבד עם עצמנו, בלי רעש מסביב. זהו זמן שבו אפשר למצוא תשובות ברורות יותר, להקשיב לקול הפנימי שלנו. ייתכן שדווקא ברגעים האלה – בטיול ביער או בים, כשאנחנו יוצאים מהעיר – מגיעות תובנות שלא מצריכות הסבר נוסף. אולי דווקא אז, אפשר למצוא סוג של אמונה שמבוססת על מה שאנחנו מרגישים, ולא על מה שלמדנו או שמענו.
ייתכן שהמשמעות לחיים וליקום אינה משהו שמגלים ברגע אחד, אלא מסע אינסופי שמוביל אותנו לתובנות אישיות שנבנות לאט. אולי כל מפגש, כל אתגר וכל משבר משמשים כחלק מהפאזל, והחלקים נחשפים אט אט. אולי האמונה היא לא התשובה אלא דווקא השאלה – מה עכשיו? מה אני לומד מכל זה?
האם יש כוח עליון או שאנחנו רק רוצים להאמין שיש?
אפשר גם לשאול – האם אנחנו באמת מאמינים שיש אלוהים, או שאולי אנחנו פשוט רוצים להאמין שיש כוח עליון, שמכוון אותנו? אולי האמונה בעצם נובעת מהצורך להאמין שיש מי שידאג לנו ומי שמוביל אותנו.
אז מה אתם אומרים, יש אלוהים?
