בוקר של שבת. השלמתי עם זה שאת לא רוצה בי. עדיין כואב אבל פחות. ההודעה שהשארתי לך יחד עם החפצים שלך שהשארתי מחוץ לדלת עזרו לי לשחרר. ואז דפיקה בדלת שהקפיצה לי את הלב. "לא יכול להיות!!!" אמרתי לעצמי. היא נסעה 70 ק"מ על הבוקר?? בשביל מה??? מסתכל בעינית... זו את!!!!! מה את עושה פה??
פתחתי את הדלת בחשש כבד. "אני רוצה לדבר" אמרת לי. אמרתי לך שאני לא מעוניין לשמוע. לכן חסמתי אותך בכל מדיה אפשרית. אני רוצה לשכוח. תניחי לי. "אני רוצה לדבר" חזרת ואמרת אבל המשכתי להתנגד. "לפחות תן לי להיכנס". אין סיבה אמרתי לך. אני לא מעוניין. "יש לך פה מישהי???" לא. וזה לא עניינך! זרקת אותי זוכרת? "בבקשה תן לי להיכנס" אני לא רוצה... "בבקשה, לא נעים לי לעשות סצנה בחדר מדרגות. תן לי להיכנס"... נכנעתי.
אמרת שההודעה הארוכה שלי הבהירה לך כמה אני פגוע, כמה פגעת בי. בעוצמה הרבה יותר חזקה מהפגיעה שאת הרגשת ממני. שההבנה של מה שאת עשית לי גימדה את מה שהרגשת שאני עשיתי לך. אח"כ סיפרת שהתייעצת עם חברים שלך והם אמרו לך לרדת מהר מהעץ הגבוה שטיפסת עליו ולטוס אליי לפני שיהיה מאוחר מדי. ההתנצלות שלך הייתה חצי התנצלות. בלי לקיחת אחריות מלאה. בלי להבין איזה גיהנום העברת אותי בשבועיים האחרונים.
אבל אני אוהב אותך כל כך. שמחתי שאת מתחרטת. לקחתי אותך. מכל הכיוונים. בכל תנוחה שאנחנו מכירים וגם באחת חדשה. התגעגעתי לזה.
השמעתי לך שיר ששלחתי לך ולא הצלחת להביא את עצמך להקשיב לו. ישבנו, הקשבנו ושנינו פרצנו בבכי.
כל היום בילינו ביחד. אבל אחרי הצהריים גלגלי המוח שלי החלו לעבוד. לעבד את מה שקורה כאן. הגיע הערב ונפרדנו בטוב. את, בטוחה שחזרנו והכל נהדר ואני, מהורהר.