המושבניק

לבד

לבד אבל מוקף באינספור אנשים

לבד בין עשרות ישראלים

אני חברותי מטבעי, אבל עכשיו? עכשיו לא מצליח, לא מצליח להתחבר, לעבור את מחסום הרדידות, לחשוב מה לומר ולהגיד.

המון באו לכאן חבורות חבורות, לא בודדים, ככה זה מרגיש.

יש פה הכל מהכל

בני 20-23 וכאלה שנושקים ל-30, יש סוליסטים ויש כאלו שבאו בחבורה, יש כאלה שבאו לטיול אחרי צבא וכלו שפשוט בחופשה, יש כאלה עם מוצ'ילה וכאלה שעם מזוודות שה' ירחם.

נראה כי קל לכל הישראלים להתחבר אחד לשני, ליצור חברויות, זרימה וכיף.

אך אני?

מרגיש לי שאני לא מצליח לעבור את המחסום.

ויש כאן אנשים חמודים אך השיחות רדודותת

"איך היה בצבא? מה עשית שם? כמה סמן טיול? סוליסט? מאיפה בארץ?" ו... זהו פלוס מינוס.

אני שכחתי איך אני חוצה יבשות ומפליג לעומקים.

זה היה יום קשה קצת, געגוע לבית, אתה רוצה להתמודד עם כל דבר ובגלל זה אני לא משתף אנשים מהבית בקושי.

אבל עם כל הקושי יש הזדמנויות

בלבד אתה חופשי!!

"ברוך הבא לעולם הלבד, זהו המפתח שלך לדלת סתרים, דלת שנפתחת רק למי שיש את מפתח הלבד, מי שסוליסט, ולא למי שבא עם עוד מישהו"

זו הרגשתי, אני מכיר בפרצופים כמעט את כל פאי, אני יכול להעביר איתם חצי יום וזהו... הם ואני לא באותו תדר ופשוט מתפצלים.

שיחות של "היי"וחיוך בשדרה שעבורים אחד על יד השני וממשיכים.

זה קצת עצוב וכואב ובודד אך זה גם יותר הזדמנויות.

הלבד לפעמים מפחיד אך יוצר הזדמנויות לחוויות מסוג אחר!!

היום שבת, בדרך כלל שבת זה משפחה. אך היום השבת הייתה בודדת ומלאת חוויות.

הבוקר התחיל מכך דיצאתי מהחדר, אחרי צחצוח, יושב וחושב מה בא לי לאכול.

פתאום יוצאת תיירת גרמנייה מהחדר שלה, דיברנו קצת אתמול ופשוט אמרתי לה שאני הולך לאכול ושאלתי אם בא לה להצטרף, וכך יצא שפתחתי את הבוקר עם ארוחת בוקר עם גרמנייה

בשיח של שעה על החיים בידראל וגרמניה ועל הכיף בטיול.

לאחר מכן חזרתי להוסטל, ואחרי שעה יצאתי עם חברים אחרים לקפה ושוב חסרה לצ'יל, לכיף ולרוגע.

החלטתי שאני הולך לשקיעה לבד, נסעתי לשם עםה אופנוע, ראיתי ים ידראלים ותיירים ומה לא, התיישבתי עם אנדים שהכרתי אתמול, חצי שעה וביי מתקדם הלאה...

הוסטל שוב אחרי השקיעה, ראיתי מישהו שהגיע שעבר תאונה קטנה על אופנוע, מכות יבשות, הוא רצה ארוחת ערב ופשוט הלכתי איתו בשוק ומצאנו דוכן לאכול

לקחנו את האוכל מהדוכן והתיישבנו ממול בבר

אכלנו לנו ושבאנו לקום, הבחור ראה זוג בלגים שעזרו לו אחרי התאונה ופתאום ישבנו איתם

ישבנו ושיחקנו איתם

הם לימדו אותנו משחק ואנחנו לימדנו אותם משחק קלפים

ישבנו שם שעתיים והבחור הרגיש כבר מסוחרר אז החסרתי אותו להוסטל אך הרגשתי שהערב שלי עדיין לא מומש עד תומו.

חזרתי לשוק עם המפתח, המפתח ששייך רק לבודדים, דפותח דלתות למקומות מיוחדים.

הסתובבתי וראיתי את אותם אנשי ה- "שלום שלום" ושאתה רואה על הפנים שלהם את חוסר ההבנה של מדוע אתה לבד.

ואני? המשכתי ללכת בשלי, עד שמצאתי את בר של תאילנדים עם מוסיקה ואין אף תייר, רק תאילנדים רוקדים.

ויש את ההתלבטות אבל היי, אתה לבד אז אין פאדיחה, ופשוט הלכת לתול הבר ורקדת איתם

ישראלים ושאר התיירים הסתכלו ועברו מבחוץ, מסתכלים ורואים אותך נהנה והם אכולי בושה.

כך יצא שבזכות העולם של הלבד, העולם שנפתח, נוצרו חוויות שקורות רק ברגעים של בדידות.

אתה אף פעם לא לבד בתוך המחשבות שלך