מרתון על רגליים שבורות

היא חיפשה עזרה. הוא ראה בזה אתגר וזה הדליק אותו. והוא דרש אותה. וקיבל. וכבש. ורכש. ובסוף כבר לא היה מסוגל בילעדיה...

היא חיפשה עזרה. רק לא ציפתה לקבל אותה מאחד כמוהו. והוא דפק בכל דלת שהיא סגרה עד שהצליח לחזול בסדק, פתח אחד דק שהיא השאירה למישהו אחר. והיא הסכימה. וקיבלה. והתמסרה. ובסוף התהליך שהם שניהם הצליחו בו וניצחו וחגגו, נבהלה כי הבינה: עוד מעט והיא תבחר בלא שלה כי היה כל כך טוב לה איתו.

והוא ידע שזה נכון. והסכים. וקיבל. ושיחרר אותה. במילים. ואם הוא שיחרר והיא השתחררה באמת עד הסוף... לא נראה לי שזה קורה באמת. אף אחד לא משתחרר עד הסוף. נשארים קשורים, נשארים מחויסים... שם, עמוק בפנים. עד הסוף. ובעיקר כשהכל ממש הכל היה אמיתי וכל כך נדיר.

וגם היה הוא. שחיכה. כי ידע שהיא שלו. האם הוא רצה אותה? היה טוב בשבילה? האם היא טובה בשבילו? 

מי יודע. 

והיא כבר היתה איתו. וברחה. וחזרה. וברחה. ועדיין רצתה. כמו שלא רצתה את אף אחד בחייה. ושנאה את עצמה בגלל זה, כי למדו אותה ככה, שאסור להיות עד כדי כך חלשה מולו. עד כדי כך זקוקה. ובעיקר כשאף אחד עוד לא יודע האם הוא באמת בשבילה או היא בשבילו. האם הוא מעוניין ורוצה ולמה מתכוון. או שסתם משתמש, משחק מרב שעמום, עד שתגיע מישהי לטעמו. 

היא רועדת מפחד ואי וודאות ורק מרגישה, בכל נקודה בכל שכבה ושכבה של המהות שלה, שהיא - שלו. שלידו היא בבית. 

והוא...

את זה אני לא יודעת... עוד לא הבנתי... 

ולכולם יש חיים משלהם. ילדים, עבודות, חובות, התחייבויות. ולא מסתדר להם עם הזמנים, אין מספיק כדי לשבת, לחשוב, לשקול, לחשב...

וככה עוברים החיים. ופתאום - נגמרים...