אני מקווה ובמעט בטוחה שאתה תקרא אותי. מתישהו. ואולי מיד. כי תספר כל סיפור שתרצה, אני לא קונה שמה שהיה ביניינו יכול להיגמר סתם כי החלטת.
הרי אתה ענק ועצום, אבל עדיין לא הכל יכול.
אולי אחר כך, "בעתיד לבוא", כשיעלמו סופית ולגמרי כל הסימנים שלך מעליי זה נעשה יותר חלש.
אבל כל עוד הגוף שלי שומר אותם, מרגיש, מראה, זוכר. כל עוד הידיים שלך, השיניים שלך, האצבעות שלך נדפסים על הקנבאס כמוני... הקשר עדיין קיים. עדיין חזק. ככה אותם סימנים עדיין מודפסים בתוכך כמו שהם מודפסים על העור שלי.
אבל אתה, כמו תמיד, הרבה יותר חזק ממני. אמיץ, נכון, מדויק וענק. ואדון אמיתי, דאדי ומלך למופת. ודייי כבר עם כל השיט שלך, להיות כל הזמן לא בטוח, לא מרוצה, לפטפט שאתה בכלל "לא_כזעעעעה". כי אתה פשוט לא מבין כלום...
ואני כרגיל הלכתי לאיבוד. על מה כתבתי? איפה הייתי?
אאאא, נכון. פירגנתי לך.
אז אתה שמת קץ על הכל. וזה הרס אותי.
והציל אותי.
כנראה אתה הבנת שהביאת אותי לשלב הזה. לרמה הזאת. כשהכאב ההורס הבלתי נסבל אך מדויק ונכון נהפך לכתרסיס (במשמעות אמנותית פסיכולוגית ולא פיזיאולוגית רפואית) שבסוף מטהר ומחיה במקום להשמיד. חשת עם החושים המדהימים שלך של שולט שנולד לשם השליטה שאני מסוגלת לעבור את זה, שהגיע הזמן שלי.
ועשית את מה שהיה צריך.
ואני באמת מכילה את הכאב הזה.
מפנימה.
מאמצת.
מפזרת בתוכי.
וככה מלחישה אותו, מרגיעה, מנטרלת.
אופכת למקור האומץ, החוזקה, השליטה, הגאוה, ההבנה, הנשימה יותר עמוקה ואיטית.
אני מקבלת אותי גם כזאת.
ומקבלת אותך - מרחוק. בודק. מסתקל. משחרר.
תודה. אהובי. אווירי. חיי.
לתמיד ישאר ככה, כי ידענו את זה מהרגע הראשון שנפגשנו.
ונמשיך כל אחד בדרך שלו.
אולי באחד מחיים הבאים נקבל את הזכות להיות ביחד קצת יותר. ואולי בכלל - ביחד.
רק לא הפעם.
השיר עלייך. בבקשה, אל תשכח שזה שיר עלייך...
מבטיח?
