מרתון על רגליים שבורות

אני מתכתבת עם כל מיני...

כותבים לי...

ומה שהכי מוזר...

הבדס"מ שלי הוא כל כך יפה. בשבילי עולם השליטה נהדר. מהסשן שניינו יוצאים מאושרים. חזקים. מחודשים. מחייכים. זוהרים. צוחקים. זה הכלל והחוק. עם רצון ענק ובלתי נשלט להתחבק ולהתנשק באין סוף. כשנשמה והגוף רועדים משמחה. וכן - אחרי כל סשן, לא חשוב עד כמה קשוח, שובר, מכאיב, קורע ואכזרי הוא היה. כי כל כאב, כל השפלות, כל עונשים, כל קשירות, כל הפרקטיקות שבעולם - הן רק דרכים כדי להגיע לזה - לאושר של אחדות הכל כך חדה ומדויקת עם עצמי ועם הפרטנר שלי שאנחנו מסוגלים לקבל רק בדכך הזאת.

וכאן ההבדל ביניינו לבין אנשים חולניים אלימים. 

המטרה שלהם - סבל לשם סיפוק עצמי. אין להם פרטנר. אין מולם בנאדם. אין איתם שוויון. הם לומדים ובודקים את מה שמולם כדי להבין איך להשתמש בצורה הכי מלאה אך גם ארוכה. עד המקסימום ובלי לקלקל לגמרי.

המטרה של שליטה בדס"מית - התפתחות, התקדמות, קשר, אושר, עונג מבוסס על העונג של השני. התמסרות הדדית, שוויון אמית, לא פורמלי - זה בסיס ליחסי שליטה בשבילי. בטיחון ברמה של קודש הקודשים בכל התחומים. חלקת האחריות. חיוב למידה. תקשורת, תקשורת, תקשורת. שקיפות. 

הכל כנהפוכו:

כאב לשם הקלה

השפלה לשם ההרצה

דחיה לשם משיכה

קשירה לשם שחרור

עונש לשם פרס

ואושר. המון המון אושר. שמחה. חיבור. אמת. פתיחות. קבלה. הערצה. 

אלימות?

לאאאאאא

אין בבדס"מ אלימות...

שולט אכזרי זה לא שולט אלים.

ושולט אלים הוא לא שולט. הוא חרא אנושי. שאין לו מקום בגוף של בדס"מ. 

וכל כך חבל שיש כאן עצירות וכל כך הרבה חרא...