מרתון על רגליים שבורות

התברר שאני בלי שום כוונה פגעתי באסכולה שלמה בדס"מית בפוסט שלי.

שם אני כביכול חילקתי את כל האנשים המוסיפים מה שנראה מבחוץ כפעילות אלימה לחיים האינטימיים שלהם, לשני קטגוריות: בדס"מיים נהדרים וזבל אנושי אלים.

ותיארתי את הבדס"מ רק מראייה הפנימית שלי. כמשהו מאוד מפתח, מקרב, משמח, מלא אושר ואהבה. הדדיות והתמסרות.

אב אז אני לא חשבתי בכלל על התייחסות אחרת לתהליכיי שליטה בדס"מית שקיימים ומכובדים ומקובלים ולא שייכים להגדרה של "זבל אנושי" לשום טיפה בכלל למרות ששם היחס בין האנשים אחר לגמרי.

למשל, החינוך האנגלי.

או שיטה גרמנית.

אני אישית לא שם בכלל, לא הייתי מתקרבת לפרקטיקות האלה ולא הייתי שורדת דקות ספורות שם. 

אבל יש אנשים, והרבה, והם נהדרים כמו כולם. 

אז אני מבקשת סליחה שוב ושוב ושוב אם פגעתי במישהו בהכללה שלי.