שאני כאן.
לפני שנה ויומיים פתחתי פרופיל.
לפני שנה הייתי בכלל אחרת.
הייתי אישה דתיה.
היה לי חבר.
לא ידעתי הרבה על עצמי.
לא היו לי קעקועים "במקומות גלועים".
לא ידעתי שאני באה כדי להישאר.
לא ידעתי שאני באה כדי להישבר ולהתרסס ולהתחבר בחזרה, אחרת לגמרי.
בעצם, אפשר להגיד שאני הרסתי את החיים שלי.
את החיים שמוח שלי בנה לי על חול מחול במקום מלא רוחות חזקות ורוחות רפאים על ידי זכרונות נשכחות...
לא ידעתי שאאבד חלק מהחברים.
לא ידעתי שאקבל חלק מהחברים בחזרה.
לא ידעתי שחלק מהחברים כבר נמצאים פה מזמן וחיכו לי כי הם ידעו את האמת שלי...
לא ידעתי עד כמה אני באמת מאמינה להשם. עד שהפסקתי לשמור.
עכשיו אני עדיין לא יודעת.
אבל מפני שהשטח של ה"לא יודעת" שלי התרחב משמעותית, אפשר לקוות, שגם השטח של ה"יודעת" שלי כבר התרחב בהתאם.
בשנה הזאת אני למדתי והתחלתי ואני מאוד גאה בזה:
למדתי לשחרר יצירתיות ולעשות את מה שאני מדמיינת בצורה שאני מדמיינת בלי לחשוב האם מישהו יבין את זה או ירצה את זה. לעולם לא העזתי להראות את הדמיון שלי, את האמנות שלי, את העולם הפנימי שלי את האיך אני רואה ומחווה את כל זה. את האותי האמיתי בשפה האמיתית שלי. ועכשיו אני התחלתי ללחוש. בקול נמוך וחלש. מאוד איטי. עם המון פחד. ברמה מאוד מתושתשת ומטושטשת (ממה שזה באמת) - אבל זאת רק התחלה!
למדתי להכיר ולשחרר רגשות:
לשחרר עציבות ולבכות
לשחרר שמחה ולצחוק
לשחרר כעס ולתת לדרקון שלי לעוף ולהוציא את האש החוצה ולא לחכות עד שהאש תשרוף את כולי מבפנים. חלס! האש הולכת לאן שמגיעה לה!
למדתי להיות רחמנית כלפיי
פתחתי את צנצנת השימורים שבתוכה המוח שלי סגר את זכרונות הילדות. את כל מה שעברתי. את כל מה שעשו לילדה שהייתי. את כל מה ששרדתי או את מה שלא שרדתי. עברתי את כל זה מחדש. כאבתי את כל הכאב הזה מחדש. בכיתי את כל הבכי הזה מחדש. גם את הבכי שלא בכיתי אז. חיבכתי את הילדה הזאת כי אף אחד לא חיבק אותה אז. אף אחד לא ידע מה קורה לה, מה עושים לה, מה היא עוברת.
גם היא לא כל כך ידעה. חלקית כי אף אחד לא סיפר לה מה זה, לא נתנו לה שפה ומילים לתאר את זה. חלקית כי אפילו לא ידעה שזה לא נכון. היה לה לא טוב, היא סבלה, כאב לה גם פיזית וגם נפשית, היא שנאה כל רגע בהתחלה כשזה קרה והחר כך בגדול - כל רגע של החיים שלה - אבל היא הייתה בטוחה שככה זה אמור להיות, כי אם הוא/היא עושה את זה, אז יודע/ת למה. או שככה נהוג או שמגיע לה, לילדה הזאת. כי היא לא טובה. מפלצת. ולמפלצות מגיע עונש, השפלות, כאב, חוסר, ניתוק, סירוב, ולא מגיע כל מה שמגיע לאחרים. זה בסדר. עצוב וחבל אבל בסדר, הגיוני ובצדק. ככה זה בעולם... אחרת העולם יתרסק. ואם ככה, אם היא חייבת לסבול ולשנות כל רגע מהחיים שלה וכל חלק ממנה גם בפנים וגם ובעיקר בחוץ כדי שהעולם ימשיך לקיים - אז היא תמשיך כל עוד היא תוכל. והיא חזקה. כולם אומרים שהיא מאוד חזקה. וכולם ככה מבקשים ממנה להמשיך לסבול כי אחרת העולם יתרסק...
אני הצלחתי למצוא אותה, להוצי החוצה, לחבק, לנשק, לגרום לה לבכות. היא שבורה וזקוקה לפעמים לכאב וסבל. אבל אני מטפלת בה. ונותנת אותם כמו שנותנים מטדון לאנשים שמפסיקים עם הרואין.
והיא למדה לחייך. ולהנות. ולובשת שמלות. וגם מכנסיים עם חורים. ומותר לה לשבת בבוץ גם בשמלות הכי יפות כי למי אכפת, האמת, וככה השמלות רק יותר יפות. ואת זה למדתי השנה.
וגם למדתי בדרך דברים שלא היו לי ולא חשבתי שהם בכלל יהיו לי. ולא רק שגיליתי את כל זה, אני גם למדתי לא להיבייש להיות כזאת! ואני כל החיים התביישתי מעצמי... ופתאום... התברר שמותר לי:
להיות מינית
לגמור ולהנות מזה
להנות מעצמי
להנות מבנאדם אחר
לענג בנאדם אחר
וגם להנות מלענג
וגם להנות כשמענגים אותי
פתאום התחלתי לכתוב בעברית ופתאום אומרים לי שאני כותבת די נורמאלית לבנאדם שזאת לא שפת אם שלו (למרות שעדיין לא ברמה מספיקה לבנאדם שגר כבר יותר מחצי חייו כאן ויש לו אמביציאות ספרותיות או לפחות סנוביות מסוימת בתחום השפה).
ופתאום רוב ההתכתבות שלי בעברית וגם רוב התקשורת שלי בעברית ויצאתי מהגטו שזה משמח אותי נורא. כי נשארתי בגטו לרוב בגלל הפחד שלי מזה שאני לא מדברת ברמה מספיק טובה כדי לצאת... חולניות...
ופתאום למרות שאני עכשיו כולי רגש ורוח ובוכה וצוחקת בקלות, למרות שלא הייתי במצב כל כך פגוע ופגיע, למרות שלא הייתי בכל החיים שלי במצב האי וודאות וחוסר מידע וידע ורמת העוני בכל החיים שלי - אף פעם לא הייתי כל כך יציבה פנימית ומאושרת בחיי. אף פעם לא הייתי בטוחה במה שאני עושה, בעצמי, לא הייתי מסוגלת לקבל תמיכה שנתנו לי תמיד כמו שאני מקבלת עכשיו.
פתאום התברר שכדי לקבל תמיכה ועזרה הכי חשוב להיות מסוגל לקבל ולא שיתנו לך... תמיד יש מי שנותן. רק צריכים להיות מוכנים ומסוגלים לקבל את העזרה... ולזה כמעט ולא הייתי מודעת.
זהו. הפוסט יוצאה ארוך.
נסיוש, כל הכבוד לך. אוהבת אותך. אנחנו. כולנו. כל הנסיות שיש לך בפנים ושאת סוף סוף מצאת ואספת. וגם האלה שמחכות לך. כי אנחנו כבר יודעות שבזמן הנכון תבואי ותכירי גם אותנו. את מהממת. כי זאת את.
