There is nothing stronger
than a broken woman
who rebuilt herself
(אין דבר יותר חזק מאישה שבורה
שחיברה את עצמה מחדש)
וזה לא אני... עדיין לא אני.
אבל אני אגיע לשם.
כי אני לעולם לא אפסיק להתקדם ולחבר את החלקים שלי.
שונאת את העבודה הזאת.
מתה עלייה.
מתה בה כל פעם שוב ושוב מחדש.
וחוזרת עם אכזריות מוגברת ומתחזקת.
עוד צד. עוד חתיכה. עוד אישיות...
השפלות ש"לא שמתי לב" עלייהן.
כאב ש"מגיע לי".
אי רצון להבין אותי.
זילזול בצרכים תלונות ובקשות.
חוסר אמון.
כל אחד מהם קלף שכבה ממני, עשה אותי יותר דקה, יותר שקופה, פחות קיימת.
השכבות נפלו ונהפכו לאישיות נפרדת בתוכי בלי קול, בלי כוח ביטוי, בלי רשות לקיום...
אז אחרי שחיברתי את ההיסטוריה שלי, את תולדות הילדות העצובה והזויה ודוחה שלי, הגיע הזמן לחבר את הפנימיות שלי. לקרוא לכל האישויות הנשכחות האלה. להכיר. להבין. לשמוע. לחבק ולקלוט במעגל האישיות הכללית שלי.
לכל אחת מהן יש מקום בתוכי. יש חום ואהבה. יש "תודה שלקחת את העול הזה עלייך - בואי, הגיע הזמן לשתף אותו עם כולנו, עם כולי, איתי"...
זומבי שסחבה את כל הכאב הנפשי של בגידות, אי הבנה, החפצה, השפלות וזילזול...
צל של רוח רפאים שנולדה מניתוק קשר, עונש שתיקה, הצלפות עם חגורה, סטירות בעורף בפומבי...
ילדונת עם עיניים מנותקות מהעולם, מבט שלא מרוכז ומסרב לראות את המציאות. היא ברחה לעולם המוזיקה.הספרים. האמנות וכל מיני חכמלוגיות - רק הכי רחוק מהבוץ המגעיל שנקרא "העולם האנושי"...
ועוד... ועוד... ועוד...
למצוא. לחבק. ללמוד לאהוב. להודות. לשחרר.
ושוב... ושוב... ושוב...
שוב ועוד...
פאקינג שיט!!! די כבר!!!
לכמה חתיכות אפשר לשבור ילדה אחת שלא הספיקה להזיק לאף אחד?!!!
זה ייגמר מתישהו בכלל???
