אדוני שואל: איזה כאב את רוצה?
אדוני שואל: את רוצה הצלפות?
אדוני שואל: כמה הצלפות את רוצה?
אדוני שואל: את רוצה 100 עם קיין /שווה קיין?
אדוני שואל: את רוצה עוד הצלפות?
אדוני שואל: כמה הצלפות נוספות את רוצה?
אדוני שואל: כמה הצלפות נוספות את יכולה?
אדוני שואל: כמה הצלפות נוספות את יכולה בשבילי?
אדוני שואל: למה הסכמת?
אדוני שואל: למה ביקשת?
אדוני שואל: למה לא עצרת?
אדוני שואל: רצית לאתגר את האדון שלך?
אדוני שואל: את אמיתית?
אדוני שואל...
ולפעמים אני לא יודעת מה לענות.
אני כבר כמה שבועות חוקרת את היחסים ביני לבין הכאב.
עברה שנה מאז שהכרתי אותם, את האדון ואת הכאב שלו.
והוא היחיד שקיבלתי ומקבלת ממנו את הכאב בצורה, מגוון ורמה כזאת. בערבוב של עינוי ועונג. הוא הכיר אותי עם המציאות שבה הנאה וכאב קיימים ביחד ולא קיימים אחד בלי השניה. ושאין כל כך הבדל בינייהם כבר. הכל תוהו ובוהו. ואני מבינה שההכרות שלי רק בהתחלה. הוא לא ממהר ומביא אותי לאט, כי הוא מורה נהדר, מגניב ומענג. נהנה מהלמידה ודואג שהתלמידה שלו גם תהנה מהלמידה עד הסוף.
ומה שאני הבנתי אחרי השבועות של ההתבוננות שלי בנושא של כאב זה שהכאב הוא לא המטרה בשבילי. הוא כלי שדרכו אני יכולה להגיע לאנשהו או צינור שדרכו אני יכולה לקבל משהו.
לאן להגיע ומה לקבל - כאן כל הטריק...
(כאן הרשימה תהיה ספונטנית, אני לא רוצה ולא יכולה באמת לסדר אותה לפי קריטריונים של חשיבות או אינטנסיביות או תדירות או עוד משהו. פשוט אכתוב לפי איך שנזכרתי. פשוט כי אי אפשר לכתוב בלי איזשהו סדר.)
● שקט בראש. המוח שלי חושב 24/7, והוא לא חושב בשקט, חושב כמה מחשבות על נושאים שונים בקול רם ובכמה שפות באותו זמן. וגם דורש ממני לעשות כמה דברים שונים, לרוץ מיד עכשיו ממש !!!!!NOW. אז שקט לכמה שניות זה גן עדן שלפעמים אני מקבלת דרך התמסרות לכאב-בצורה-מסויימת בסשן. לא רק ככה, גם יכול להיות שעונג, קשר עיין, מגע, חיבוק, מילה וצליל מסוים של הקול - והמוח שותק לרגע, רגעים. לא ידוע מראש שזה יגיע. אין שום מתכון או תהליך ידוע. יש רק הרגשה שעכשיו אולי כדאי לי לנסות למתוח עוד קצת ואני אשמע את השקט.
● קשר עם אדוני. כאב מיצר משהו מאוד חזק ביניינו. הכאב הזה, שלא בא ממקום הרע. ולהיפך. שמגיע ממקום הכי טהור, הכי נקי, הכי נכון, הכי מלא אור ואהבה שיש. הוא מקשר אותנו אחד לשניה ומנקה ומטהר את הכל.
● תקשודת עם אדוני. דו-שיח בשפה של כאב. ולכל סוג של כאב יש שפה משלו. ולדבר בשפה הזאת, לרקוד את השיחה הזאת, להרגיש את הזרם של אנרגיה שבא והולך הלוך ושב ממנו אליי ובחזרה... זו השיחה הכי נהדרת והכי פתוחה ואמיתית ופנימית שיש. לא משקרים בשפה של כאב.
● התמסרות לאדוני, לצורך שלו לתת, לקבל את הכל שיש לו לתת עכשיו. לפעמים אני מרגישה את הצורך שלו לשחרר, להעביר אליי את המשהו שבתוכו, שחונק אותו, מיותר לו, מפריע לו... ולמרות שאין לי צורך לקבל את הכאב בשבילי, "אני לא רוצה", אבל אני מסוגלת להכיל עוד, בשבילו, עבורו. וזה יהיה כבג בשבילי, הסיפוק שארגיש כשאני אקח את הכאב הזה בתוך התמסרות לצורך שלו.
● להישבר. לפעמים בעבודה הפנימית שלי אני מגיעה למחסום. שלא יכולה לעבור אותו. לא יכולה לשחרר את הכאב הפנימי שמסתיר ממני משהו, שמוביל אותי למשהו. לבכות. לצעוק. לצרוח. לחוות את כל הרגשות שאסרתי להרגיש מתישהו בעבר... אז אני זקוקה לכאב פיזי קיצוני.
● לבכות. ולפעמים בא לי לבכות. כן. להרגיש מסכנה. אבל הכל בפנים כל כך התכווץ מהלחץ התמידי שלי שהבכי לא יוצאה. יש סיבות לבכי, אין מצב לבכי. אז אני מבקשת כאב.
אבל יש סיבות אחרות. מהעולם של החושך, הרסניות כאלה. מי אמר שיש לי רק מטרות טובות?
■ לאתגר את עצמי.
■ להעניש את עצמי.
■ משחקי כוח. לאתגר את האדון שלי.
אני בטוחה שיש עוד סיבות אבל אעצור כאן.
לפעמים אני לא יודעת איזה כאב אני צריכה: שעווה, הצלפות, עינוי פיטמות, גומיות על השדיים או גוף, סטירות או עוד משהו שבכלל עוד לא הכרתי.
גם את הכמות או רמה או עוצמה או המשך.
לפעמים אני יודעת מה אני לא רוצה או לא צריכה.
לפעמים אני מבינה שאני לא מסוגלת לקבל עוד כאב מסוג אחד אבל הצורך שלי נשאר.
ואני לא יודעת איך לאמר את כל זה במהלך הסשן...
אפילו עכשיו לקח לי 3 ימים לכתוב את כל זה - ואני בטוחה שבקושי אפשר להבין מה אני מנסה להסביר בכלל...
הגמגום שלי, החוסר היכולת שלי לאטוף את המחשבות, רגשות ומהשהו בינייהם במילים - מרגיז אותי, מאכזב, מבייאס נוראית....
