● משהו מטנטרה שכולם מדברים על זה.
● לישון בלילה ולהתעורר בבוקר עם הגבר שאוהב אותי ואני אוהבת אותו ואין לנו ספק בזה. זה משגע אותי עד כמה זה חסר לי. להתעורר בבוקר, סקס בבוקר, נשיקות קצת מביכות (האם יש ריח מהפה או לא? אה! פאק איט!). לראות איך הוא מתעורר. להתעורר עם המבט שלו עליי. חיוך... לראות שהוא שמח שאני מתעוררת לידו... ולדעת שהכל אמיתי כי בדקנו את זה אתמול - ובכאב לא משקרים...
● להרגיש שאני שייכת: למקום, לקבוצה, לגבר, למה שאני עושה. גם מבחינה מינית. אבל גם, בנפרד, מבחינה חברתית, אנושית, אישית. שאני לא זרה ולא מוזרה. אחד מהם.
● להיות יום שלם בחוץ לבית בין אנשים ,גם שלא מכירה, בלי חרדה, פחד, פאניקה, בלי בובת פרווה שלי שאני חייבת לקחת איתי...
● לבלות שבועיים בוינציה. בלי הגבלות כספיות, ברמה שאוכל ללכת לכל קונצרט ולכל תערוכה ולכל הצגה שרק ארצה. לנסוע לכל אי, לראות איך עושים שם דברים בכל מיני סדנאות... לא, שבועיים לא יספיקו לי... אז שבועיים בסתיו ושבועיים באביב...
● להיות מסוגלת לעבוד. חסרה לי הרגשה הזאת... ונורא מביך שאישה בגיל 50 (בסדר, קצת פחות) לא יכולה לעבוד בכלל.
● סקס קבוצתי, לעבור גבול, לא להיעלם, לא להרגיש פחות שווה ליד אחרים/ אחרות, לא לברוח, לא להתחיל רק לתת בלי לקבל (כי לא מגיע לי להנות, רק לענג ומזה לענות)...
● סקס עם אישה. לא יודעת למה. אין לי פנטזיות מסוימות או משהו מדויק. סתם, ענן במוח... לא חוויתי מגע נשי אף פעם אחרי שבגיל 10 חברה שלי ניסתה לעשות משהו איתי. אני לא הבנתי מה היא עושה, מה היא רוצה ממני... הזכרונות די מבולבלות ומביכות...
● לענות לשאלה "מי את?" שאני אמן. להרשות לעצמי את האישיות הזאת. ולהתמסר לאמנות שלי.
● לסלוח את עצמי על מה שעשו לי. להפסיק כל הזמן להעניש אותי.
● לסלוח אותי על זה שלא ידעתי, לא זכרתי כלום. שהסתרתי את הכל מעצמי. ושעשיתי בגלל זה כמה טעויות נוראות. לסלוח ולא לבקש מאחרים שיסלחו לי. כי הם אפילו לא מרגישים שום צורך לסלוח לי. לא רואים שום אשמה.
● להיות קשורה. מקשירה פשוטה ועד ממש אומנותית.
● ללכת לקפסולה של ניתוק החושים (sensory deprivation) "ציפה", להרגיש איך זה, בלי אור, בלי צליל, בלי ריח ובלי מגע, במיים טמפטורת הגוף...
