מרתון על רגליים שבורות

...אז הכל אפשרית. 

הכל נעשה... לא, לא פשוט, כמובן. אבל משתנה הפרסקטיבה ומתגלים האפשרויות שלא ראיתי קודם. כי דרך האנשים המתאימים מגיעה מידע הנדרש לי כרגע בצורה הכי מדויקת ונכונה. ציטוט, שיר, מילה, רעיון, בדיחה, סיפור מהילדות שפתאום כותבים לי, סרט שממליצים לראות... 

הכל מתחבר לדו שיח שלי פרטי עם עצמי...

***

התרגלתי להתכתב איתו כל יום וכמעט כל היום... 

והיום איכשהו לא הולך. נעלם מהצ'אט. בלילה עוררו אותו, הזמינו לעבודה, אז אחרי שינה לא טובה... וגם לא הרגיש טוב... אז לא נורא... 

למרות שחרדות שלי מיד קפצו דום...

מנסה לא להילחץ... כמובן שלא מצליחה... אבל מנסה... "אני לא חושבת על הקוף הירוק..."

***

אתמול בפעם 564342 ניסיתי לתפור תחפושת לבת.

ביקשתי ממנו להמליץ לי על סרט שיהיה לי ברקע. כי זה עוזר לי להתרכז על התפירה. הוא כתב "ממנטו".

Memento של כריסטופר נולאן. 

אני לא מתחילה לראות סרטים בלי לדעת על מה הם. אבל הפעם סמכתי.

אחרת לא הייתי לעולם צופה בסרט הזה.

הוא בנוי מטריגרים שלי.

הוא מספר לי על הפחד הכי ענק שיש לי.

שאני כל השנה הזאת פחדתי לקרוא בשם ולהסתכל לו בפרצוף.

ובסוף, מפני שאי אפשר לא לראות את הסרט המטורף ההוא עד הסוף, - העזתי, נעלצתי להגיד לו "שלום, בנזונה. הגיע לנו זמן להכיר. בכל זאת, אין ברירה. הגורל שלנו עכשיו לחיות ביחד לנצח".

כי אני לעולם לא אצליח לברר ולדעת האם מה שנזכרתי בשנה אחרונה על הילדות שלי, על העבר שלי, האם זה באמת קרה או לא.

האם זה קרה ומוח שלי הסתיר את הכל ממני עד שאני אהיה מוכנה להתמודד עם העובדות והאמת.

או שהמוח שלי המציא את הכל, חיבר סיפורים, הראה את הסרטונים בתור פלאשבארים וכביכול זכרונות, מילא את הגוף שלי ברגשות וחושים שאף פעם לא חוויתי... למה? כי הוא יכול... 

***

איכשהו זה נתן לי כוח לתפור והזיז אותי מהמקום שנתקעתי... 

 ***

הסרט השני היה יותר מורכב... יותר קשה... בכיתי כי אני תמיד בוכה במקומות שמיועדים לדמעות. 

הייתה שם ילדה. ושומר שלה. ואפשר לדבר המון על כל מיני נושאים למרות שבמבט הראשון הסרט כזה פשוט. סרט נקמה קלאסי. אבל בשבילי... יש שם המון על מה לדבר...

***

אבל הוא לא בצ'אט...

ואני עדיין לא חושבת על הקוף הירוק...

הקוף הקטן כזה, מוזר, ירוק עם תחת אדמדם, מבריק, בולט. הוא יושב על השולחן שנשאר חצי מסודר אחרי סעודה חגיגית ועם פרצוף של פילוסוף יפני מקלף לו בננה... 

אבל...

אני לא חושבת עליו...

***

אני גם לא חושבת על המוח שלי...

כי מה לחשוב.

או הסתור. או המציא. בכל זאת מאז זו המציאות שלי...

***

או לא...