החיים משתנים...
לפחות, הם לא משתינים, שזה, בעצם, כבר טוב...
אבל בהחלט מזיינים ולא כמו שאני אוהבת. בדרך כלל הם בוחרים לזיין בחורים שלא היו קיימים עצלי בכלל. כל פעם מוצאים כניסה חדשה. אני כבר דומה לאיזו חתיכת גבינה יוקרתית שיש יותר חורים מאשר הגבינה עצמה... אבל בלי עובש, שזה, בעצם, כבר טוב...
גם התולעים, המחשבות המגעילות האלה, נו, כולם מכירים אותן, הפסיקו לאכול אותי. שזה, בעצם, כבר טוב...
זה לגבי הבפנים.
ובחוץ...
אוךךךךך... הצצתי אני ב"החוץ" הזה.
ראיתי.
נבהלתי.
הסתכלתי שוב.
התקרבתי לאט לאט.
בהיתי, בחנתי, חקרתי...
בעיקר, חקרתי את עצמי. כן. ברוב גאוותי הגעתי למסכנה שהמחקר כבר נגמר, מצאתי את הנוסחה הקסומה ואוטוטו, אם אשתמש בה כראוי, יהיה לי אושר עד...
אך בסוף הבנתי את מה שכבר בהתחלה היה ברור - כי במחקרים אמיתיים המסכנות הראשוניות לעולם לא נכונות ואין נוסחות קסומות - אז היה ברור שלא יקרה כלום... וככה קרה בדיוק, זאת אומרת - לא קרה... שזה, בעצם, כבר טוב...
ובכל זאת, בכל זאת... כל כך נהניתי מהתהליך עצמו, כי אין מה לעשות, יש לי סטיה וחולשה לחכמים ויפים, שלא יכולתי לסרב והמשכתי במחקר. אך כל פעם ה"לא קורה כי הצד השני לא מתכוון מלכתחילה לקרות לכלום!" - יותר ויותר קשה... יותר ויותר מכאיב. יותר ויותר מלעיב. מגעיל. מובן ולכן - משעמם. לאט לאט אני לומדת את הטקסים. את המסלולים. את השיטות, סיגנון לשוני, טונים וסלאנג. לפעמים הם אפילו כאילו מצטטים אחד את השני. שזה בלתי אפשרתי לכן כל כך מצחיק וחמווווד שלא יכולה אלה רק לצחוק. כן, לצחוק, בקול רם. אפילו שהדמעות מרטיבות לי את הפנים... כי הם - כולם - חכמים ויפים... ולהבדיל מהחיים - מזיינים אותי בדיוק כמו שאני אוהבת. אבל רק פעם אחד בכמה חודשים. כי זה חלק מהתהליך... עוד מעט אוכל לכתוב עבודת סימינריון בנושא (אנטרופולוגיה? זואולוגיה?)... שזה, בעצם, כבר טוב...
זה לא המחקר היחיד שלי, כמובן. פשוט בזמן אחרון איכשהו התרכזתי בו. ממש השקעתי. האם הוא עשה לי טוב? כן, בלי שום ספק. שזה, בעצם, כבר טוב...
אבל האם הוא טוב לי? כאן השאלה נשארת פתוחה, כמו בסרטים של הבמאים שאין להם מעיים או כשרון להגיד את האמת שלהם עד הסוף. או שהם בעצמם לא יודעים ( אז זה ז'אנר מיוחד, דו-שיח כזה עם צופה, מתה על הסרטים כאלה, מעטים יודעים באמת לצלם ככה). שגם זה, בעצם, כבר טוב...
אולי אני אספר אחר כך על מחקרים אחרים. אם אהיו לי מעיים. אם יהיה לי כישרון. עם אמצא את האמת שלי שם.
ובינתיים...
בינתיים החיים מספקים לי את המאזוכיזם שלי בסשנים cnc אכזריים. רק שה"C" הראשון בנוסחה, ההסכמה ללא הסכמה, הם לא השתדלו לקבל ממני. אז בעצם - זה סתם סשנים ללא הסכמה אכזריים...
לומדת גם ככה...
זה הצד המועיל בלהיות בנאדם דתי במהות - תמיד קל למצוא תירוץ והסבר קל ומיעד להכלה. שאפשר לעקל. לקלוט. לקבל. לא פשוט, לא קל. וגם לא נעים בכלל. אבל לפחות אפשרי...
שזה... בעצם... כבר טוב...