הדמות שלך לאט לאט יוצאת מהחושך. בחלקים. אני מרכיבה אותך מגברים אחרים. כמו שעשינו בילדות כשגזרנו תמונות ממגזינים והדבקנו קולאז'ים עם "פנים הכי יפות בעולם"...
אז כמה זמן אני יכולה עוד לגזור חתיכות שלך מאחרים?
כמה זמן אני יכולה לראות אותך, לרוץ אלייך, לשמוח מזה שסוף סוף - ושוב להבין שזה רק עוד חלק. זה לא אתה. רק חלק ממך...
כמה זמן אני אחזיק מעמד...
ובכלל - כמה זמן כבר נשאר לי?
אולי ככה אתה מרמז לי שאתה לא קיים? שאתה פאטה מורגנה ואסור לחפש אותך? ש"נוח ובטוח" זה הבסיס הנדרש ולא צריך שום דבר מעבר לזה?
ובעיקר כשיש לא רק "נוח ובטוח" אלה "אוהבת ואהובה" - למרות שכל מה שקשור למציאות לא מתאים ולא מסתדר ואין שום סיכוי לעתיד רציני?
אז מי אמר שהעתיד בכלל קיים לנו?
!!!?In this economy
לכן, החלטתי החלטה:
מהרגע הזה, כמובן, אם אתה בכלל קיים, תצטרך ממש לקרוע ת'תחת שלך כדי לקבל אותי. כי אני לא הולכת לוותר על מה שיש לי בקלות. כי אני הפקדתי את כולי במה שיש לי. ובחזרה קיבלתי פי מיליון. ומקבלת - כל רגע ורגע, למרות הכל, כנגד כל ההגיון, כללים, מושגים, מנהגים, מציאות עצמה - אני מקבלת על כל השקעה קטנה פי מיליון ישר ובמקום.
אז תצטרך לשכנע אותי שאתה שווה.
שיש לך מבט יותר מכיל ומייצר.
ידיים יותר חמות ובטוחות.
קול יותר מרכז.
חיבוק יותר מגן.
רגליים יותר מחוברות לאדמה.
כנפיים יותר חזקות לעוף איתן.
מוח יותר טעים לזיונים.
זיין יותר מתוק למציצות.
שיער יותר רך לליטוף.
גוף יותר מגיב לעיסוי.
כוח יותר עצום להתמודד עם השיגעון שלי.
ראש יותר מגניב להנות מהשיגעון שלי....
ושאתה יודע, בעור שלך, במעיים שלך, בשורש הנשמה שלך, שאני שווה כל מאמץ וכל השקעה שלך... כי גם אתה תקבל פי מיליון על הכל מה שתשקיע...
ועוד הערה אחת קטנה...
תצטרך לבוא אליי במציאות. האמיתי שלך. חשוף וגלוי. כנה וישיר.
וכן. אני הנשלטת. שמעיזה לקבוע תנאים. כי זאת אני.