למדתי לבכות רק בזמן שמותר.
להתאפק, לחייך רב הזמן.
לבלוע כאב,
לחנוק את הלב,
לא לתת לו לצעוק,
שתשתוק
עד שאמצא לו מקום די בודד
ששם הוא יכול
לספר את הכל
ואף אחד
לא נמצא שם ליד
כשהוא מספר איך קרה שעדיין לא מת...
למדתי לצפות בלי בושת הפנים
איך ילדים הופכים לנכים בני אלפי שנים,
איך גברים בני גילי נשברים כמו זכוכית,
איך נשים בנות גילי מתקשות כמו זכוכית,
איך כולם מסביב כל דקה ושניה
מאבדים ת'תקווה
ומוצאים ת'תקווה
ובורחים וחוזרים כי אין לנו היכן...
רק לים?
למדתי לנשום - עמוק.
לשאוב כל כאב - עמוק.
לקבל לתוכי - עמוק.
לשחרר את בפנים - עמוק.
להסתיר מכולם - עמוק.
לחדור עם מבט - עמוק.
ואז כל העולם הפך למשהו כל כך שטחי...
כמו בלינצ'ס שקוף מיועד למילוי של גבינה...
דף אורז רטוב שנפל ונדבק וכולם מחפשים כבר שעה...
בדיחה של בחור שנחנק מזקפה מול אישה...
וככה למדתי: כבר אין משמעות למילה.
לקחו לה צורה והחליפו מילוי לנוזל.
ברח לה, וכל מי שבא לו מוזמן לנפח.
השקיעו, שילמו - ועפות המילים שם, רחוק.
טרחו ומילאו מהפה - לא עפות אך קרוב, בידיים.
והעיקר שמילוי כבר נשלט על ידי כל אחד.
וכל אחד רשאי להחליט מה קורה פה.
לא חשוב מה אכתוב, כל אחד כבר יקרא את שלו.
ושלי לא יקרא אף אחד כי צורה משקרת...