זה הצליל, אני יודעת...
הגניחה הראשונה, הספציפית... ממושכת, רמה, תובענית...
היא מורידה לך את השאלטר,
ואז השניה הטעונה הזו שבין אדם לחיה,
עם הקריאה שלי שמהדהדת בה כמו מטוטלת מעל בור,
ולא ברור אם יש עדיין מקום לקיומה של שפה או שנכנעת סופית למחוזות האיד,
השניה שבה קוף ואדם נאבקים על שליטה בגוף מיוזע.
זה הצליל, אני יודעת...
אולי הטון, כמות האוויר המשתחררת, הנואשות שבו...
שמקפיצה לך את הזין כמו בובה על חוט-
גניחה
קפיצה
גניחה
קפיצה
גניחה
קפיצה
רעש מתריס של גוף המקבל את חפצו.
פתאום נפרץ בך המקום הקמאי, הא-תרבותי,
ובגניחה הבאה שמתפרצת ממני יש נימה של השתאות, פליאה.
זה הצליל, אני כבר יודעת...
מה הולך לקרות עכשיו,
כשהחבל שחיבר אותנו לחוף מבטחים נקטע,
כבר לא תוכל לעצור את הסחף שבא,
והקילשון שלך שלוף מוכן חדור מטרה,
אני מישירה מבט אל המעמקים,
לאט, בהפגנתיות-
משחררת עוד גניחה...
"כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵּךְ
וְאֵלַי גוּפִי סְחַרְחַר, אֹבֵד יָדַיִם!"
-פגישה לאין קץ/ נתן אלתרמן
