הרהורים ארנביים

"שקט", הוא לחש לה, "אני רוצה אותך בשקט"

"אבל... נעים..." היא התמרדה, נזופה. 

"שקט מבפנים, לא רק בחוץ" הוא דרש,

רכות ועוצמה מרקדות ואלס של ניגודים במילותיו.

"עכשיו את שלי, את לא שלך... עד שתאמרי אחרת" הוא הזכיר, חיוך ממתיק סוד על שפתותיו.

היא הנהנה, נושכת שפה בביישנות שלא הלמה את היותה שוכבת על המיטה בירכיים פשוקות, ידים אזוקות מעל ראשה.

"טובה...את טובה עבורי" הוא אישר, ואצבעותיו המשיכו להתוות מסלולים של אש לאורך התלם הלח.

והיא...

צייתנית. תרגלה את השקט. אימנה את שריריה לחדול מלרדוף אחר מגעו. 

לאט, בביטחון שנוצר רק בהתמסרות, הוא החדיר את אצבעותיו אל תוכה,

תפס מקום בתוך גופה, קשר את איבריו באיבריה...

וכמו בהנחיית מצפן בלתי נראה, תודעתה הצטמצמה לנקודה הקריטית של חיכוך ביניהם, 

לתנועה המהפנטת, המערסלת, של ידו המחליקה פנימה והחוצה.

היא שכבה בשקט. מפושקת. איבריה רוטטים. ליבתה בוערת.

גם כשנחתה ידו האחרת, שטוחה, נחושה, בסטירה קנתרנית על בסיס העונג בין רגליה, עצרה את נשימתה.

גם כשנשלחה אותה היד, נחושה, חסרת רחמים, לצבוט ולסובב את פטמתה הנאדמת, שתקה. 

גם כשהגביר את הקצב, ועיסה את בשרה (בשרו) בדופק הולך וגובר, התאפקה.

הקול לא היה שלה לשחרר, 

הגוף לא שלה להתעוות, לזוז,

ההתפרקות תלויה רק בו, עד שתאמר אחרת...

והיא ידעה, בחושים הלומים מעונג, שיכולה להיות טובה. 

אצבעותיו אתגרו שוב ושוב ושוב את גבולותיה, לטיפותיו וסטירותיו הפכו מהירות, חסרות עידון...

אנחה רמה, פראית, נזרקה לחלל, ואחריה תדהמה.

הכל קפא.

וגופם חדל מניע.

היא בהתה בו והוא בה, מבויישת, מוכנה ליטול אשמה על הפרת השקט.

"סליחה" הוא מלמל, מבוכה נמהלת בחיוך מתוק-

"אבל... נעים..."