מפתיע, איך חוויה מכוננת אחת, חד פעמית, חמקמקה, יכולה לשנות את חייך.
אתמול נזכרתי בו. בראשון.
דיברתי בו עם הכומר המוודה היקר שלי (קינק אחר שיצריך פוסט נפרד 😉).
העליתי באוב זכרונות מביכים, מגרים, אודותיו.
הראשון שאחריו היה לי ברור שכן... יש בכאב עבורי יותר מפורקן תחושתי, יותר מביטוי לדיכאון או תסכול מהיותי לולאה מוזרה בעולם שבו נדרשים להיות קווים.
הכאב הזה היה שונה. היה בו אור. עוצמות שלא הכרתי. התמסרות שלא ידעתי.
לילה אחד. בודד. התפוצצות של גופים בחדר מוחשך, ועדיין היה שם אור...
הסימנים שהראשון השאיר עליי היו יותר מטביעות אצבעותיו הסגולות על השדיים שלי,
על הירכיים שלי,
על הצוואר שלי,
על הזרועות שלי,
יותר מנפיחות נשיכותיו על שפתיי,
הוא הטביע את חותמו על נשמתי.
ומאותו רגע, כששחזרתי את התנועה הפרועה שלנו יחד בראשי, בכל פעם שנגעתי בעצמי, הבנתי שאני רוצה שוב את האור הזה...
הדיאלוג שלי עם הכאב הולך אחורה, הרבה לפניו, אבל אף פעם לא חשבתי שהענישה שהוא מביא איתו יכולה להיות גם רווחה. ריפוי.
למדתי שיעור חשוב על עצמי באותו הלילה.
ולמרות שבימים הבאים הראשון התפוגג בעצב מחיי, ולמרות שלא זכיתי לחוש בשנית את מגעו הנוקב בבשרי,
ולמרות שהתרוממות הנפש שהביא המפגש איתו גררה אחריה גם שבר, צלילה אנכית אל עבר הקרקע, והוא לא היה שם להחזיק אותי בה...
למרות כל אלה, אני אסירת תודה על השער שנפתח בי.
הכאב לא היה עוד אויב אחריו. הוא נהיה שער להנאה, הפך לפמיליאר שלי, לסוד מנחם.
לפעמים כשאני מהרהרת בו, בראשון, הוא נדמה בעיניי לנחש שנתן את תפוח הדעת, אולי לא במכוון, אולי מתוך אנוכיות, אולי מתוך הכאב שחווה בעצמו-
הוא העיר אותי משנתי, ויותר לא פחדתי להגמיש את גבולות העונג.
היה לו עגיל, לראשון, מהסוג הקרוי "פרינס אלברט", ואני זוכרת ששאלתי... רגע לפניי ששאבתי אותו אל תוכי בתאווה, אם זה כואב...
והוא ענה שזה כואב לפעמים, אבל זו המטרה.
לפניו- לא הבנתי את המשמעות. אחריו- זה היה ברור כשמש.
בחלוף השנים את פניו שכחתי, אבל המראה של המתכת הנעוצה בבשרו ליווה אותי כצריבת שמש על האישון. מתגרה, מתריס.
איבדתי חלק ממני באותו הלילה שבו להטנו יחד וטרפנו זה את זו, שניי זרים משוחררי רסן.
אומרים, שחור שחור בולע אל קרבו אור וחומר, וחור לבן פולט אותם החוצה...
אני מרגישה שהחלק שאיבדתי, הקורבן ששילמתי בגופי, הפך אותי שלמה, יצר את האיזון הנדרש בין הצל שבפנים לזה שבחוץ.
באופן אירוני, אחריו... אחרי שנעלם מחיי (מחרכי ליבי, כפי שכתב לי מאוחר יותר לפרידה)- לא הייתי אני יותר, אבל נהייתי יותר אני מאי פעם.
