יש אי שם

ונילית. זה בסדר גמור. היא רוצה שאחליט כי היא מחליטה כל היום, אין בעיה רק צריך לעשות קצת התאמות. הן לוקחות זמן. צריך לתת לחיה שבי לצאת, לא פשוט למי שרגיל כל כך להפעיל את הראש כל הזמן. לשאול פחות (שזה קצת מוזר, איך אדע אם לא אשאל), אבל בסדר. מודיע, עושה, מחליט. שוכבים במיטה, היא אומרת שמגיע לי משהו יותר. הסדק שם, אני מרגיש אותו. איזה שטויות, אם הייתי רוצה להיות במקום אחר עם מישהי אחרת, כנראה שהייתי שם. אבל זה סדק. היא מתחמקת מרגש, כאילו רוצה אותי רק בשביל העינוג הפיסי, כאילו השאר גדול עליה. 

עושה את כל אלה, ובראש, מדי פעם, עדיין עולה בי הרצון הזה לענוד קולר ופשוט להיות כלבה קטנה על הרצפה. 

ואז הודיעו שהוא נרצח.