עוד שבוע מתקרב לסיומו, אבל אני עדיין רואה רק את כמויות העומס של השבוע הבא. התחייבויות קודמות, הופעה ביום חמישי, יהיה אולי ערב מעט פנוי אחד שבו פשוט אדרוש מעצמי לזחול לתוך המיטה ולישון ולישון ולישון. בשבוע שאחריו כבר קבוע פחות, כבר יהיו ימים קצת יותר חופשיים (קצת) אוכל לעשות דברים. לא אמהר למלא אותם בעשייה נוספת. דרוש לי קצת פנאי לחשוב. רגע, זה לא מדויק. גם בחמישי אחר כך יש הופעה... חודש כזה. לא נורא. שאר הימים יהיו יותר חופשיים.
רק רגע להסדיר נשימה, להסדיר מחשבות שונות בתאים שלהן כדי להצליח לקבל החלטות קצת מושכלות, קצת רגשיות. העיניים היבשות מבקשות כמה דמעות. לא להתפרק. למה לא להתפרק? רק קצת. רק לקצת. אני לא בטוח שאזכור לאסוף את עצמי ולצאת מזה? אולי אם אשים לעצמי איזה שעון מעורר. מיותר, אני פשוט רגיל להחזיק את עצמי. אם יש משהו שחיפשתי פה מאז ומתמיד זו האפשרות, איכשהו, לשחרר הכל. זה עדיין לא צלח (אבל התקרב מאוד במקרים מסוימים).
כותב קצת כאן, עובר לסדר איזה מסמך אחר, עוצם עיניים וקופץ, נרדמתי? לא לעניין. יש עוד יום ארוך, לפחות עד חצות. יהיה בסדר. אתעורר, אתרכז. אעשה. אפול אחר כך.
ארשה לעצמי ליפול אחר כך.