יש אי שם

סוף שבוע שקט, סוף שבוע בלי טלוויזיה. סוף שבוע של מחשבות. העשייה קיימת כל הזמן, אבל לפעמים עשייה מעוורת, מסיחה את הדעת משינויים שמתרחשים בפנים. אז החלטתי על שקט.
השקט צורח.
הזמן זז לאט.
מסדר את הבית ואיתו לפחות חלק מהמחשבות.
החלק הזה בתוכי יוצא החוצה, זה שדאגתי לקבור עמוק בפנים. זה הזמן להתמודד איתו. זה הזמן להתמודד עם הכל.

במהלך הכביסות נתקלתי בתחתוני התחרה הסגולים שנשארו ממנה. אני רוצה להרגיש אותם עלי. בא לי שידברו איתי קצת בלשון נקבה. אני רוצה לשמוע שאסור לי לגמור, או שמותר לי לגמור, לשמוע את המילים ולדעת שלכאן או לכאן אני שלה ברגע הזה. לגמרי שלה.
לתת לשקט הזה להגיע מלהיות שלה לזמן מסוים, צעצוע שלה. אחר כך לחזור להיות אני, ולומר לה תודה.